מיאלופיברוזיס

מיאלופיברוזיס ראשונית (אידיופאתית, מ"א) היא מחלה מיאלופרוליפרטיבית כרונית הנובעת מהפרעה נרכשת ממאירה ברמת תא אב המטופויאטי (יוצר תאי הדם), ומתאפיינת בשיפעול תאים פיברובלסטים (מייצרים רקמת חיבור המהווה משתית לרקמת לשד העצם), על ידי תאי אב פגועים, כנראה מגאקריוציטים (תאים המייצרים את טסיות הדם), בתיווך ציטוקינים וגורמי צמיחה שונים. בתגובה ללייפת (פיברוזיס) של לשד העצם, מתפתח ייצור תאי דם (המטופויאזיס) מחוץ ללשד העצם, בעיקר בכבד, בטחול ובקישריות לימפה. הממצאים האופייניים הם עודף רקמת חיבור בלשד העצם עם הופעת תאים צעירים אדומים ולבנים עם שינויים בצורתם ובמידת הבשלתם בזרם הדם.
ההיארעות השנתית המשוערת של מ"א מ-0.5 עד 1.5 ל-100,000 תושבים, והגיל הממוצע בעת האבחון הוא 65.
אבחון: מדדים לאבחון מ"א כוללים פיברוזיס של לשד העצם, הגדלת טחול ושינויים אופייניים בתאי הדם הלבנים והאדומים בזרם הדם. באבחנה מבדלת פיברוזיס המלווה דיכוי לשד עצם מסיבות אחרות ופיברוזיס מישנית למחלות ממאירות אחרות המערבות את לשד העצם, כמו: קרצינומה מפושטת, מחלת הודג'קין וליקמיה של תאי שיער.
מ"א מתפתחת בדרך כלל באיטיות. לעיתים קרובות ללא תסמינים במשך שנים ארוכות. חולים מאובחנים עקב תלונות על חולשה ועייפות מישניים לאנמיה, או על תחושת מלאות בבטן, עקב הגדלה (משמעותית בדרך כלל) של הטחול אצל כל החולים כמעט, והגדלת הכבד שמופיעה אצל למעלה ממחצית החולים. בשלבים מתקדמים יותר של המחלה, עם התקדמות הפיברוזיס, מתפתח בהדרגה כישלון של לשד העצם. האנמיה הופכת למשמעותית ומחייבת עירויי דם, מיעוט טסיות הדם (תרומבוציטופניה) הולך ומחמיר וגורם לאירועי דמם, הטחול ממשיך לגדול, וכל אלה מלווים בהרגשת מלאות מוקדמת בבטן, ובאירועי כאבים חזקים עקב אוטמים בתוכו. החולים יורדים משמעותית במשקל ובמצבם הכללי הגופני.
טיפול: מטרת הטיפול לעכב את התפתחות סיבוכי המחלה, ואין כיום טיפול אשר יכול באופן יעיל לגרום לנסיגת התהליך או אף להאט את קצב התקדמות המחלה. משך ההישרדות החציוני בקרב חולי מ"א הוא בטווח 5-3 שנים, ואינו מושפע מהטיפול, פרט להשתלת לשד עצם מתורם מתאים. באשר לחולים עם ירידה מתונה ברמת ההמוגלובין והליקוציטים ועם הגדלה מתונה של הטחול, ניתן להסתפק במעקב בלבד. בחולים הלוקים באנמיה ונזקקים לעירויי דם תכופים, יש מקום לנסות טיפול באמצעות תרופות אנדרוגניות ו/או בקורטיקוסטרואידים, על מנת למתן את התלות ולצמצם את כמות עירויי הדם הדרושים. אולם, רק כשליש מהחולים מגיבים לטיפול ואף זאת לתקופה מוגבלת בדרך כלל. בחלק מהחולים ניתן לעורר את ייצור כדוריות הדם האדומות על ידי זריקות ההורמון אריתרופואיטין, אולם במרבית המקרים יש צורך בעירויי דם לעיתים מזומנות. טיפול מיאלוסופרסיבי, מדכא מערכת חיסון ומדכא ייצור תאי דם בלשד העצם כגון הידרוקסיאוריאה (הידריאה, Hydrea) המעכב יצירת דנ"א, יכול להביא להקלה על ידי הקטנת ממדי הכבד והטחול. אינטרפרון אלפא (Interferon Alfa), בעל מנגנון פעולה מווסת של מערכת החיסון (אימונו-מודולטורי), ניתן לחולים לפי פרוטוקולים שונים, אולם הניסיון המצטבר מאכזב. כריתת טחול מוגבלת לחולים הלוקים באנמיה ובתרומבוציטופניה ניכרות שלא הגיבו לטיפול המקובל, ו/או הלוקים בהגדלת טחול משמעותית הגורמת לצריכה מוגברת של עירויי דם, לכאבים קשים וליתר-לחץ בווריד שער הכבד (פורטלי) משמעותי. כריתת הטחול עשויה להביא להטבה במצב החולה לטווח ארוך יחסית, אולם כרוכה בשיעורי תחלואה ותמותה גבוהים. בחולים אשר אינם מיועדים לניתוח ניתן לטפל בקרינה לטחול, במינון נמוך אשר עשויה להביא להקלה אם כי זמנית בלבד. במקרים מיוחדים, ובמיוחד בחולים צעירים, השתלת לשד עצם עשויה להיות יעילה. אולם, טיפול זה מוגבל כיוון שמרבית החולים מאובחנים בגיל מבוגר מכדי לבצע בגופם השתלת לשד עצם.
לעיתים קרובות לא ניתן להצביע על מועד תחילת המחלה. עם זאת משך ההישרדות החציוני ממועד האבחון הוא עד כ-5 שנים. מ"א בשלב סופני היא מחלה מתישה וקשה המאופיינת בנכות כללית, באי-ספיקה בכבד ובדמם עקב תרומבוציטופניה. אצל חלק מהחולים מתפתחת ליקמיה חדה.
ד"ר פנחס שטרק