תת ספיגה

תת-ספיגה מוגדרת כמצב של הפרעה בתהליכי עיכול-ספיגה, של המזון או מרכיביו במעי.
בתהליכים אלו מתרחשים:
1. שינוי, פיזי-כימי של מרכיבי המזון בחלל המעי, על פני הרירית, או בתא האפיתל המצפה את הרירית. שינוי זה מאפשר ספיגה.
2. העברה של המזון מהחלל דרך תא האפיתל למערכת הדם או הלימפה.
להבנת מצבי תת-ספיגה חשוב להכיר את תהליכי העיכול הספציפיים של אבות המזון.

שומנים
בפירוק השומנים משתתפים מלחי מרה ואנזימי הלבלב (קו-ליפזה וליפזה). תוצרי פירוק שהן חומצות השומן מתאחדים שוב לשומנים בתא האפיתל וביחד עם חלבוני נשיאה עוזבים את התא ועוברים למערכת הלימפטית ומשם למערכת הדם. ספיגת השומנים בילד ומבוגר יעילה ביותר וכ-95% מהשומנים הנאכלים ייספגו. שיעור זה, נמוך יותר בתינוקות בחודשי החיים הראשונים.
תת-ספיגה של שומנים תיגרם בחסר של אחד מהגורמים המשתתפים בספיגה:
חסר של ליפזה או קוליפזה, חסר במלחי מרה עקב מחלת כבד, חסימת דרכי מרה וליקוי בספיגת מלחי המרה, פגיעה במבנה רירית המעי ותפקוד תאי האפיתל המצפים את הרירית. מצב של חסר בלעדי בספיגת השומנים, הוא נדיר ולרוב מופיע במישלב עם ליקויים בספיגה של אבות מזון נוספים.
המושג סטיאטוריאה (Steatorrhea) - צואה שומנית, מייצג מצב תת-ספיגה קשה בה מופיעה צואה שומנית. במצב זה, כ-50% מהשומנים הנאכלים מופיעים בצואה והוא מופיע בעיקר בחסר לבלבי ופחות במחלות המעי.

פחמימות
העמילזות הם אנזימים (התססים) המופרשים על ידי בלוטות הרוק והלבלב ומסייעים בפירוק הסוכרים. הפירוק הנוסף של הסוכרים וספיגתם מתרחשת על פני תאי האפיתל של רירית המעי בעזרת אנזימים הנמצאים ב"בליטות העדינות" (Brush border) המצפים את תאי אפיתל המעי. התססים כמו סוכרזה איזומלטזה, גלוקועמילזה ולקטזה אחראים לפירוק הפחמימות על פני הרירית. החדירה לתא האפיתל של תוצרי הפירוק נעזרת בנשאים. לפעילות נשאים אלו, דרושה אנרגיה וכן נוכחות של מלחים, כמו נתרן. נוכחות המלחים חשובה מאחר ולמפל אלקטרו-כימי תפקיד בתהליך הספיגה.
תת-ספיגה של פחמימות יכולה להיות ספציפית לפחמימה מסוימת או למספר פחמימות. היא יכולה להופיע כמצב מלידה או נרכש. חסר בלבלב או חסרים באנזימים ובנשאים יגרום לתת-ספיגה.
הביטויים הקליניים העיקרים של תת-ספיגת פחמימות: תפיחות הבטן ושלשול שנפחו תלוי בכמות הפחמימה הנאכלת, ומרקמו יהיה מימי וחומצי. הפסקת אכילת פחמימות תפסיק את השלשול ותופעות אחרות.
חלבונים
החלבונים מפורקים על ידי אנזימים של הלבלב - פפטידזות ופרוטיאזות. תהליך העיכול והפירוק מתחיל בקיבה ובהמשך על ידי אנזימים של הלבלב - טריפסין, כימוטרופסין ואלסטזה. גם לתאי האפיתל אנזימים מפרקי חלבון.
תת-ספיגה של חלבונים תיגרם בגלל תפקוד לקוי של הלבלב או פגיעה בתאי האפיתל. במרבית המקרים תת-הספיגה לא תהיה סלקטיבית לחלבונים בלבד ותהיה חלק מליקוי בספיגה של מרכיבי מזון אחרים. הביטוי הקליני המאפיין תת-ספיגה של חלבונים, יהיה שלשול מסריח, חסר באלבומין בנסיוב ובצקות.

תת-ספיגה ותת-תזונה
תת-ספיגה תגרום לשינויים תזונתיים בדרגות שונות. הופעתה בגיל המוקדם בתינוקות, תתבטא מוקדם יותר, ואילו בילדים או במבוגרים - מאוחר יותר. השינוי הקליני תלוי בחומרת מצב התת-ספיגה וכמובן ביכולת ההשלמה (קומפנסציה) של החסרים על ידי לקיחת מזון ותוספיו.
בילדים קצב העלייה במשקל ולאחר מכן הצמיחה יהיו סימן עיקרי לתת-ספיגה. תופעות, כמו נטייה לדמם, דלדול העצם, חוסר דם (אנמיה) וליקויים עצביים ילוו חסרים תזונתיים ספציפיים.
הגישה לבירור מצבי תת-ספיגה
מרבית החולים יופנו לבירור תת-ספיגה עקב שלשול כרוני. המצב נחשב ככרוני אם הוא ממשיך 14 יום ויותר. סיבות נוספות יהיו איבוד משקל וליקוי בצמיחה אצל ילדים, חולשה ואנמיה בכל הגילים.

פרופ' יורם בוינובר