הפרעות פסיכוסומטיות בילדים

מקובל להניח כי לגורמים נפשיים וחברתיים משמעות בתחלואה גופנית ובמהלכה, וכן בתלונות על בעיות גופניות.
סוגיית הקשר בין הגוף לנפש מהווה מקור להתעניינותם של מדענים ופילוסופים כאחד, זה שנים רבות. אם בעבר היה נהוג לכנות מספר מחלות כ"פסיכוסומטיות", הרי שכיום מקובל להניח שכל הרפואה היא פסיכוסומטית באופן עקרוני, כאשר למצבים שונים ולמחלות שונות רכיבים נפשיים משמעותיים יותר ולאחרים פחות. קביעה זו תקפה החל במומים מלידה וכלה במחלות נפש ובמחלות גופניות בעלות מאפיינים התנהגותיים/נפשיים בעיקר (לדוגמה תסמונת טורט). יש בכך משום "יישור קו" של הרפואה המערבית עם זו הסינית שרואה בגוף ובנפש מיקשה אחת ובלתי נפרדת.
קשר זה בין מחלה גופנית לנפש כרוך הן בגורמים (באטיולוגיה) למחלות גופניות והן במהלכן. לדוגמה, מהלכה של מחלה גופנית אצל ילד קשור באורח ברור במצבה הנפשי של משפחתו. זה האחרון תורם ליכולת התמודדותו של הילד המתפתח עם כל חולי גופני. המצב הרגשי שבו נמצאת משפחתו ישפיע על מידת הקבלה של מחלתו, על מידת היענותו לטיפול (רפואי, תרופתי ורגשי) ועל מידת נכותו בעתיד. בנוסף לכך למחלה גופנית השפעה מכרעת על חיי הרגש של הילד ועל התפתחותו הנפשית.
הגדרה: הגדרת מחלה או אדם כפסיכוסומטיים עברה מספר גלגולים. המשמעות שהיתה מקובלת בעבר: "מחלה שנגרמה על ידי גורמים רגשיים", ולהתייחסות מיוחדת זכו מספר מחלות כגון כיב פפטי, יתר-לחץ-דם, גנחת סימפונות, נירודרמטיטיס, תריסיות-יתר ועוד כמאפיינות קבוצה זו. כיום מטילים ספק בכוחם הבלעדי של גורמים נפשיים לגרום להופעת מחלה גופנית מבנית. עם זאת, מקובל להניח כי מצב נפשי עלול להשפיע באורח משמעותי על מהלכה של מחלה גופנית ולהיפך. קיימות מחלות שתסמיניהן כוללים רכיבים גופניים ונפשיים כאחד. לדוגמה דיכאון כחלק מסימני קרצינומה של הלבלב.
המונח "פסיכוסומטי" במובן הרחב של המילה, מתייחס איפה לצורך בהבנת המעורבות של רכיבים חברתיים ופסיכולוגיים בנטיית מאן דהו לחלות במחלה מסוימת, בפריצת המחלה ובמהלכה. בהקשר לכך, מנסה ההסתכלות הפסיכוסומטית לענות על השאלות: מדוע חולה פלוני במחלה זו או אחרת, מדוע קרה הדבר בשלב מסוים של חייו ולא באחר, מדוע הוחמרה המחלה בזמן ספציפי ומדוע חווה החולה את מחלתו באופן מסוים ולא באופן אחר. מובן שקיימות סוגיות נוספות.
רוב החוקרים מבחינים בשתי קבוצות של מחלות המובחנות בהתאם לפתולוגיה הגופנית ולקלות שבה התסמינים מבטאים משמעות נפשית. בקצה האחד של הטווח עלול להימצא שיתוק גף שאינו ניתן להסבר בהקשר עם מסלולי עצבוב, והוא מבטא באופן סמלי מצוקה נפשית כמו גם רווח מישני. בקצה האחר של הטווח ניתן למצוא מחלה ככיב עיכולי (פפטי) בעל משמעות גופנית רצינית וסיבות רבות להתהוותו, אך גם סיבה נפשית משמעותית הגורמת להחמרתו (דימום לדוגמה).
ה-DSM IV מכנה כהפרעה סומטופורמית את כל קבוצת ההפרעות שהמשותף להן הוא קיום תסמינים גופניים אשר אינם ניתנים להסבר על ידי מצב בריאותי כללי, והיא תוצאה ישירה של נטילת חומרים פסיכואקטיביים או הפרעה נפשית אחרת (כגון הפרעת פאניקה). התסמינים אינם רצוניים ואינם מכוונים והם יוצרים מצב של מצוקה הפוגעת בתחומי התפקוד המרכזיים.

ד"ר נחמיה קיסר