ניתוח גיד אכילס (Achilles Tendon Rupture Surgery)

תשובה: מיפוי עצמות בשיטת SPECT עושה שימוש בחומר רדיואקטיבי על מנת לאתר נגעים בעצמות. נגעים אלה עשויים להיות מסוגים שונים: שברים, דלקות, גידולים, מוקדי דלקת ועוד. המטרה שלשמה אשתך עברה את הבדיקה היא איתורן של גרורות בעצם מן הגידול בריאה. הרופא המפענח מציין כמה מוקדי קליטה חדשים בבדיקה: יש מוקד כזה באזור העקב הימני. קליטה זו מתאימה באופייה ובמיקומה לדלקת של גיד אכילס, ובהיעדר סימפטומים, היא חסרת משמעות. יש גם קליטות בצלע 7, חוליה T9 ובעמוד השדרה הצווארי. מאחר שהבדיקה אינה לפני, אוכל רק להתיחס לדברי הרופא המפענח, שלפיהם שאר הממצאים מתאימים לשינויים ארתריטיים, לדלקת במפרקים המעורבים. דלקות מעין אלה שכיחות למדי, ואין צורך לטפל בהן אם אשתך אינה סובלת מכאבים או מהגבלה בתנועה באזורים הללו. איחולי בריאות, ד"ר נועה גולדשר מינרבי - אינפומד

תשובה:

היתרון הבולט והעיקרי של טיפול ניתוחי (בגישה פתוחה או מילעורית) על פני טיפול שמרני בקיבוע, הוא הירידה הניכרת באחוזי היווצרות קרע חוזר של הגיד לאחר זמן. הסיכון לקרע חוזר לאחר טיפול שמרני מגיע לכ- 10% מהמקרים, בעוד שעם טיפול ניתוחי סיכון זה עומד על כ-1-6% . איחוי הקרע בצורה ניתוחית מספק תוצאות טובות יותר אף מבחינת החוזק למפרק, והדבר חשוב בעיקר למטופלים צעירים ופעילים. בנוסף, זמן החזרה לפעילות שגרתית קצר יותר עם טיפול ניתוחי על פני שמרני, שכן בעצם הניתוח מסייעים לרקמה לעבור איחוי והחלמה מהירים יותר ע"י תפירת הקרע.

תשובה:

היתרון העיקרי של טיפול ניתוחי בגישה פתוחה לתיקון קרע בגיד אכילס הוא הסיכון המופחת יחסית להיווצרות של קרע חוזר של הגיד לאחר זמן. בניתוח בגישה פתוחה, הסיכון לקרע חוזר עומד על 1.4% כאשר יש חזרה מוקדמת לתנועתיות ועד 2.2% כאשר החזרה לתנועתיות היא איטית, בעוד שהסיכון לקרע חוזר בניתוח מילעורי עומד על 3.6% עם חזרה מוקדמת לתנועתיות ועד-6% כאשר החזרה לתנועתיות היא איטית. כמו כן, הסיכון לפגיעה עצבית ב-Sural nerve קטן יותר בניתוח בגישה פתוחה מאשר מילעורית. הדבר נובע ככל הנראה מכך שהשדה הניתוחי פתוח כולו, וניתן לזהות יותר בבירור את כלי הדם והעצבים מבלי לגרום להם נזק.

תשובה: לא פירטת את מיקום וחומרת השבר. חשיבות יתרה ישנה למעורבות משטחים מפרקיים בעצמות השבורות; שבר תוך- פרקי עלול לפגוע בטווח ואיכות התנועה. בכל אופן, אם יש נתוני פתיחה טובים (לא שבר מרוסק ולא תוך- פרקי ) הרי שצפוי איחוי בתוך 6 שבועות לערך. אז תהיה ביקורת כולל צילום, ובכפוף למצב יותאם שיקום. כמובן שאם מדובר בשבר שונה , תשתנה גם התמונה והשיקום. השיקום יכלול השבת המפרקים לטווחים המיטביים, דריכה והליכה- תפקוד בנשיאת משקל, שיווי משקל ועוד- על מנת להשיג תפקוד טוב. ראיתי מטופלים לאחר שברים מורכבים שרצים ומתפקדים בלי כאב כלל, אז לא להתייאש ולהתחיל שיקום מוצלח . לתרגילים נסי לחפש ב google בערך exercises ankle sprain http://www.google.com/search?...Search רפואה שלמה ירון טילינגר - פיזיותרפיסט מוסמך מכבי שרותי בריאות

תשובה:

היתרון הבולט לניתוח בגישה מילעורית הוא צמצום הנזק לרקמה, הנובע מהחתך הגדול שנעשה בניתוח פתוח. חתך זה גורר אחריו שיעור גבוה יותר של זיהומים בפצע הניתוח וברקמות התת-עוריות, כרוך בתהליך ריפוי ממושך יותר של הרקמה, ועלול לגרום בסבירות גבוהה יותר להתפתחות של צלקת משמעותית. בגישה מילעורית, בה החתכים הם קטנים, הסיכון בזיהום שטחי בפצע עומד על כ-5%, לעומת כ-12% בניתוח פתוח. מבחינה מערכתית ישנה אף תועלת כלכלית של הקטנת עלויות- המטופל יזדקק לפחות ימי אשפוז, פחות ביקורים אצל הרופא ופחות טיפולים נגד זיהומים.

תשובה:

היתרונות שבטיפול שמרני הם בעיקר מניעת הסיבוכים הנובעים מהניתוח עצמו והכוללים: זיהום בפצע הניתוח, יצירת צלקת, דימומים, סיבוכי ההרדמה ופגיעה עצבית מקומית. כתוצאה מכך ישנה אף תועלת כלכלית מערכתית של הקטנת עלויות- המטופל יזדקק לפחות ימי אשפוז, פחות ביקורים אצל הרופא וכו'. בנוסף, בעלי סיכון ניתוחי מוגבר למשל חולי סוכרת, חולי לב, חולי כליות, מעשנים וכד' עשויים להפיק יותר תועלת מטיפול שמרני. הסיבה נובעת מכך שטיפול ניתוחי עלול להחמיר מחלות רקע, ואוכלוסיות אלו מוכחות כבעלות סיכון גובר לתחלואה ותמותה ניתוחית. לטיפול שמרני יתרון אף בגיל מבוגר, שכן הסיכון הניתוחי עולה עם הגיל.

תשובה:

החלמה לאחר ניתוח של תיקון קרע בגיד אכילס היא ארוכה ולא פשוטה. משך ההחלמה תלוי בהרבה גורמים וביניהם: גיל המטופל, מחלות הרקע שלו, האם היו סיבוכים ניתוחיים ואיזה סוג ניתוח בוצע. גורם נוסף חשוב המשפיע על זמן ההחלמה הוא השיקום לאחר הניתוח, כלומר מידת התנועה שהופעלה על הגיד ע"י אימון ותרגילים פיזיותרפים. לרוב כבר לאחר כשבועיים מהניתוח יתחיל המטופל באימון לחיזוק הגיד וכף הרגל, ודריכה תתאפשר כתלות במידת הכאבים והלחץ שהמטופל יוכל לספוג. לעיתים כבר לאחר 6-8 שבועות יתאפשר תפקוד קרוב לתקין של כף הרגל, והמטופל יוכל לשוב לעבודה מתונה כתלות במידת הכאבים והתנועה שהמפרק יוכל להפיק. במקרים אחרים יתכן ויעברו לפחות 12 שבועות לפני שהמטופל יוכל לשוב לתפקוד פעיל מלא.