תסחיף מי שפיר

גורמי הסיכון לתסחיף מי שפיר כוללים את גיל היולדת, כאשר נשים מעל גיל 35 נמצאות בסיכון גבוה יותר, ובמיוחד מעל גיל 40; היסטוריה של לידות מסובכות שכללו סיבוכים ולידת מכשירים או ניתוח; רעלת הריון; ריבוי מי שפיר; בעיות בשליה; וקרעים בצוואר הרחם וברחם.

אבחון של תסחיף מי שפיר מתבצע לפי התמונה הקלינית, ושלילה של גורמים אחרים לקריסת מערכת הלב וכלי הדם והריאות. כאמור, קריסה זו מתבטאת בקושי נשימתי, כיחלון, צניחת לחץ הדם, הפרעת קרישה, מצוקה עוברית, דום לב, הלם ושינויים במצב ההכרה.

אצל הנשים ההרות ששרדו את השלב הראשון מתפתח סיבוך נוסף, קשה, המכונה קרישיות תוך-כילית מפושטת. ההתמנות הקלינית במצב זה תתבטא בדימומים נרחבים, בלתי נשלטים לעיתים, ובבדיקות מעבדה תופיע ירידה במספר טסיות הדם, בריכוז הפיברינוגן (חלבון קרישה) ובגורמי קרישה אחרים.

מאחר שקרישיות תוך-כילית מפושטת מערבת את כלי הדם הקטנים, איברים חיוניים כגון מערכת העצבים המרכזית, שריר הלב, הריאות והכבד, עלולים להיפגע באופן בלתי הפיך.

75% מהנשים ששורדות את האירוע, סובלות מנזק נוירולוגי משמעותי.

הטיפול מחייב מעורבות של צוות מטפלים רחב ומתחומים שונים. הטיפול חייב להיות מידי והוא כולל החייאה, תוך שמירת לחץ-דם וריווי חמצן בדם, יילוד מידי ותיקון ההפרעות בתפקודי קרישה.

למרות הטיפול היעיל, שיעור התמותה המדווחת (של אימהות) הוא כ-80%.

תופעת תסחיף מי השפיר נתגלתה לראשונה בשנת 1926, והקשר שלה לתמותת יולדות התברר בשנת 1941, מאז ועד היום לא נמצאה דרך לחזות מראש מתי תתרחש התופעה, ולכן אין דרך למנוע אותה.