ליקמיה בילדים

האבחנה בנוסף לבדיקת הדם נקבעת בעיקרה על סמך בדיקת לשד העצם, ובנוסף בדיקות נוזל השדרה, לעיתים, ביופסיה מקישרית לימפה, ובדיקות דימות שונות. לעיתים, האבחנה אינה נקבעת מיידית ונדרשות בדיקות חוזרות לצורך אישורה, כמו כן, יש צורך באפיון מדויק של הבלסטים וקביעת תת-סוג הליקמיה, לצורך התאמת הטיפול המיטבי.

טיפול: תוצאות הטיפול בילדים עם ליקמיה השתפרו מאוד בשנים האחרונות וכיום גדל באופן משמעותי שיעור הילדים המבריאים (כ-75% בליקמיה לימפובלסטית ומעל 50% בליקמיה מיאלואידית). ההתקדמות חלה בדיוק באבחון, בטיפול האנטי-ליקמי, וכן בטיפול התומך המלווה. הטיפול ניתן בדרך כלל על פי פרוטוקולים בינלאומיים שהוכיחו את יעילותם על מספר גדול של ילדים חולים. הטיפול ועוצמתו מותאמים באופן ייחודי לקבוצת הסיכון של החולה. קבוצת הסיכון נקבעת על פי גיל החולה, מספר התאים הממאירים בדם, המאפיינים על קרום תא הבלסט, השינויים בגנים ובכרומוזומים בתאי הליקמיה ומהירות התגובה הראשונית לטיפול.
הטיפול האנטי-ליקמי מסתמך בעיקרו על מישלב תרופות כימותרפואטיות ולעיתים רחוקות יותר, כולל גם קרינה ו/או השתלת לשד עצם. לאחרונה נוספות תרופות המכוונות ספציפית לשינוי הגנטי בתא הליקמי, ותרופות הקשורות לנוגדנים הנצמדים לתאי הליקמיה.
הכימותרפיה כוללת מישלב תרופות הניתנות בשלבים: שלב השראת הפוגה (אינדוקציה) למשך מספר שבועות, חיזוק ההפוגה (אינטנסיפיקציה) למשך מספר חודשים (בהזרקות לתוך הווריד), וטיפול אחזקה בדרך פומית למשך כשנה עד שנתיים. כמו כן, ניתן טיפול המונע התפשטות המחלה למערכת העצבים המרכזית על ידי הזרקות כימותרפיה לנוזל תעלת השדרה, ובמקרים נדירים גם קרינה למוח. כאשר הליקמיה היא בקבוצת הסיכון הגבוה, מתוגבר הטיפול בהשתלת לשד עצם.
לכימותרפיה ייתכנו השפעות לוואי מיידיות ומאוחרות. באופן כללי, השפעות הלוואי המיידיות השכיחות נובעות מהירידה במספר תאי הדם ופגיעה במנגנון החיסון. מכאן הצורך במתן חלופי של כדוריות דם וטסיות וכמו כן טיפול תקיף ומיידי בכל זיהום או חשד לזיהום. השפעות הלוואי המאוחרות תלויות בסוג הכימותרפיה ובקרינה ויכולות להתבטא במערכות שונות וכן בשכיחות מוגברת של גידולים מישניים. בתכנון הטיפול המיטבי, המטרה בנוסף למיגור תאי הליקמיה, היא גם למזער את השפעות הלוואי המאוחרות.

קיימים שלושה סוגי ליקמיה עיקריים בילדים:
1. ליקמיה לימפובלסטית חדה (Acute lymphoblastic leukemia), השכיחה (80%-75%) מבין הליקמיות בילדים. מקור התא הממאיר הוא מהלימפוציט, התא האחראי באופן תקין ליצירת נוגדנים והרג נגיפים.
2. ליקמיה מיאלובלסטית חדה (Acute myeloblastic leukemia), המהווה כחמישית (20%-15%) מליקמיות הילדים. מקור התא הוא בתאים הלבנים הבולעים והורגים חיידקים וטפילים.
3. ליקמיה מיאלואידית כרונית (Chronic myeloid leukemia), נדירה יחסית, גם בה התא הממאיר מיאלואידי, אך בשלב בשל יותר, ולרוב נושא שינוי גנטי ייחודי.
כל אחד מסוגי הליקמיה העיקריים כולל תת-קבוצות נוספות בעלות מאפייני קרום התא ושינויים ייחודיים בגנים ובכרומוזומים של הבלסט הגורמים להתנהגות הביולוגית השונה, תגובה שונה לטיפול, ומכאן, רמות סיכון שונות, וסיכויי החלמה שונים.