תרפיית אחיזה (Holding Therapy)

תרפיית אחיזה הינה טכניקה בה דמות מטפלת בוגרת, בדרך כלל מטפל או הורה, אוחז בגופו של הילד על מנת לעזור לו לרסן את התנהגותו ולהירגע. על ידי אחיזת גופו של הילד, מוגבל חופש התנועה של הילד ומונע ממנו להזיק לעצמו, לאחרים ולרכוש, ובמקביל יוצר קירבה גופנית ואינטימיות בין הילד לאוחז. הטכניקה מבוססת על סוגי טיפול אשר נקראו בעבר "טכניקה להפחתת זעם" "ריסון פיזי" או "טקס הכלה". הטכניקה של הרגעה ויצירת קשר עם הילד על ידי אחיזה פיזית שלו, נתפסת כמכילה ומקרבת ולא מרחיקה או מענישה. בשונה מבידוד הילד או הרחקתו כאשר התנהגותו מפריעה או מסוכנת, החזקתו הפיזית אמורה להשרות על הילד תחושות ביטחון ורוגע, ויכולה אף להפוך לחוויה מנחמת עבור הילד.

שימוש בתרפיית אחיזה עם ילדים אוטיסטים

תרפיה המבוססת על הטכניקה של זסלו (zaslow's technique), פסיכולוג מקליפורניה אשר השתמש באחיזה כפויה כדרך טיפול באוטיסטים. זסלו האמין כי על ידי אחיזה הנכפית בצורה מעמתת ותקיפה, אך יחד עם זאת אכפתית ודואגת, ניתן להקל על ביטויי הזעם המאפיינים ילדים אוטיסטים. תגובתם של ילדים אוטיסטים לסביבתם מאופיינת לרוב בכעס והימנעות, והם דוחים כל ניסיון למגע בין אישי. זסלו החל לטפל בילדים אלה בדרך בה מטפלים בתינוקות: החזקתם על הירכיים כשפניהם מופנות אל האוחז בהם, אחיזה בהם בחוזקה המשולבת ברוך, ומבט בעיניהם. ההחזקה הממושכת בדרך זו מכריחה את הילד ליצור קשר עם הדמות המטפלת, עם המציאות, עם עצמו ועם רגשותיו. השלב הראשון יהיה לרוב הבעת התנגדות ומאבק מצד הילד. לאחר מכן, יירגע הילד ויאפשר למבוגר המחזיק אותו להיות בשליטה על המצב. בחלק מהמקרים, ניתן להבחין כי בשלב זה של כניעה וקבלה, הילד אף ייהנה מהקרבה הרגועה. זסלו לימד הורים ומטפלים להשתמש בתרפיית האחיזה, אך השימוש בטכניקה שנוי במחלוקת, וודאי שאינו מקובל בכל המקרים או על ידי כל המטפלים.

שימוש בתרפיית אחיזה עם ילדים בעלי הפרעת התקשרות

שיטת טיפול זו, הנקראת גם "תרפיית התקשרות" (attachment therapy), הינה דרך טיפול בילדים מאומצים או תחת השגחת אומנה. אומנם תרפיה זו אינה נובעת ישירות מתיאוריית ההתקשרות של בולבי, אך תרפיסטים המשתמשים בשיטה זו טוענים כי חסך מוקדם בהתקשרות טובה, הכוללת הזנה פיזית ורגשית, הינה הגורם לבעיות התנהגות קיצוניות בהמשך החיים. במקרים בהם תהליך ההתקשרות של הילד הינו בלתי אפשרי מסיבה כלשהי, הילד אינו יפתח אובייקטים מופנמים של אהבה, ולא יפתח מצפון.

המקור לתרפיה זו הינו "תרפיית הפחתת הזעם", אשר פיתח קלין (Cline), עבור טיפול בילדים המוגדרים "חסרי התקשרות". ילדים אלה מפגינים התנהגות מופרעת ולעיתים סוציופתית. התנהגותם נוטה להיות אגוצנטרית, מניפולטיבית והרסנית. במרבית המקרים, טיפול מילולי אינו יעיל עבורם. ילדים אלה אינם מסוגלים לבטא את רגשותיהם ומחשבותיהם, לפתח יחסי אמון, ולכבד אחרים ואת עצמם. אלו ילדים שאינם מפתחים את היכולת להיות תלויים בדמות המטפלת בצורה נינוחה ובוטחת, ואם דפוס זה ימשיך, הם יגדלו מבלי לדעת כיצד לתת ולקבל חיבה, הגנה והבנה. מטרת הטיפול הינה להסיר את ההגנות אותן פיתח הילד מול עולם שהוא למד לתפוס כעוין ופוגע. הדמות המטפלת- תרפיסט או הורה, מחזיקים את הילד בחיקם ומונעים כל תנועה של גפיו. הדבר מעורר מיד תגובת התנגדות מילולית וגופנית וביטוי גובר של זעם. האחיזה ממשיכה, עד אשר ביטויים אלה שוככים והילד מוותר ונכנע, שריריו נרפים והוא נרגע. אז מגיע שלב בו על ההחזקה להפוך למעין חיבוק חם, והקרבה הגופנית מאפשרת יצירת התקשרות בין הילד למבוגר, ההורה או המטפל. בבסיס התיאוריה של קלין עומדת ההנחה כי שליטה כפויה מעוררת תגובת התנגדות וזעם. ביטוי הזעם יוצר תחושת שחרור, ומצב הכניעה מאפשר ביסוס הדרגתי של תחושות אמון ואינטימיות.

ביקורת על השיטה

כיום, המחקר השיטתי על תרפיית האחיזה אינו רב דיו, אך השיטה נחשבת כשנויה במחלוקת בעיקר בשל עניין הכפייה בה והשימוש בכוח פיזי. האחיזה הכוחנית עלולה להיות מסוכנת, וידועים גם מקרים בהם ילדים נפגעו ואף מתו מהשלכותיו של טיפול כפוי וכוחני מסוג זה.

ישנן שתי ביקורות עיקריות על השיטה:

• ישנה ביקורת אתית, הטוענת כי לאור הפן הכוחני של טיפול ישנו צורך לבחון האם אכן מדובר בטיפול, והאם לאפשר את השימוש בו. השימוש בריסון פיזי עלול לפגוע בביטחון העצמי של הילד, ולהותירו חלש וחסר הגנות. בנוסף, קיימת סכנה בשימוש בלתי מיומן והפעלת כוח רב מדי, במיוחד במצבים בהם האחיזות נעשות בבית המשפחה, ללא פיקוח על הנעשה.

• ישנה מחלוקת באשר להגדרת מטרת טיפולי האחיזה. מדובר בשיטה אשר התפתחה מתוך התנסות וצורך בשטח, אך הרציונל מאחוריה אינו מוגדר דיו. מטרות השימוש באחיזה יכולות להיות שונות זו מזו. לדוגמה, אחיזה כריסון פיזי והצבת גבול, אחיזה לשם השבת הסמכות ההורית, אחיזה לשם יצירת קירבה והתקשרות. הרציונל שאינו מוגדר די הצורך, עלול לגרום לשימוש בלתי מבוקר או בלתי הולם בשיטה, לפי השקפתו של המטפל ולא בהתאם לצרכי הילד.