אל ביוץ

ארגון הבריאות העולמי (WHO) מסווג את ההפרעות בביוץ לשלוש קבוצות:
1. Hypothalamic pituitary failure: אל-וסת על רקע היפותלמי - אל-וסת מסיבות של עקה, אנורקסיה נרבוזה, ירידה חדה במשקל, היפרפרולקטינמיה, תסמונת קלמן, וחוסר מבודד של גונדוטרופינים. מצבן של נשים השייכות לקבוצה מאופיין ב-Hypogonadotrophic hypogonadism עם רמות נמוכות של FSH ואסטרדיול.
2. Hypothalamic pituitary dysfunction: רמות תקינות של גונדוטרופינים ואסטרוגנים, חוסר ביוץ, וברוב המקרים מיעוט וסת (אוליגומנוראה). תסמונת השחלות הפוליציסטיות (Polycystic ovary syndrome) היא דוגמה המאפיינת קבוצה זאת.
3. Ovarian failure: אי-ספיקה בשחלות, עם רמות גונדוטרופינים מוגברות ואסטרוגן נמוך (Hypergonadotrophic hypogonadism).
תסמונת השחלות הפוליציסטיות:
זו הסיבה השכיחה והחשובה להפרעות בביוץ ולאי-פריון אצל נשים. זו הפרעה מגוונת הפוגעת ב-10%-5% מהנשים בגיל הפוריות. שכיחותה בקרב נשים הלוקות בפוריותן גבוהה באורח ניכר. התסמונת מתאפיינת באל-ביוץ ממושך (כרוני) עם מיעוט וסתות, בהפרעה בפריון, ובמראה שחלות אופייני המשתקף בעל-שמע (אולטרסאונד) (זקיקים קטנים, רבים, בהיקף השחלה המוגדלת במקצת), בסימנים קליניים וביוכימיים של רמות מוגברות של אנדרוגנים (הורמוני מין זכריים כמו טסטוסטרון) כגון תישעורת-יתר. עמידות לאינסולין (Insulin resistance) קיימת אצל 50%-40% מהנשים, בעיקר אצל אלו עם עודף משקל. לחלק מהנשים רמות גבוהות של LH או יחס LH/FSH גבוה בדם.
יצוין כי יש נשים בעלות מבנה שחלות פוליציסטי, אך ללא שאר מרכיבי התסמונת.
הסיבה המדויקת לתסמונת אינה ברורה, אך ברור כי מדובר במצב סופי של מגוון רחב של שינויים ברמת השחלות והציר היפותלמוס-היפופיזה, כאשר המנגנון המרכזי הוא ייצור עודף של אנדרוגנים ועמידות לאינסולין.
כתוצאה מעמידות לאינסולין, עלולות נשים אלו ללקות בהמשך חייהן במחלות נוספות, כגון: סוכרת הריון או סוכרת מבוגרים, רמות מוגברות של שומנים בדם (היפר-ליפידמיה), ומחלות לב וכלי דם. בנוסף, נשים ללא ביוץ (וללא וסת) שאינן מטופלות, נמצאות בסיכון מוגבר ללקות בסרטן של רירית הרחם.
מאפיין חשוב של התסמונת הוא הקשר לעלייה במשקל. לעיתים מתפתחת התסמונת אצל נערה שבגיל ההתבגרות היה משקל גופה תקין, ללא תלונות וללא הפרעות בווסת, אך עם ההתבגרות עלתה במשקל.