בדיקת רקטום (Rectal examination)

טחורים הם ורידים נפוחים בתעלה האנאלית. בעיה נפוצה זו עלולה להיות כואבת, אולם לרוב אינה רצינית.

ורידים עלולים להתנפח בתעלה האנאלית וליצור טחורים פנימיים. או שהם עלולים להתנפח סמוך לפי הטבעת וליצור טחורים חיצוניים. אדםן עלול לסבול משני הסוגים בעת ובעונה אחת. התסמינים והטיפול תלויים בסוג ממנו אתם סובלים.

טחורים הם בעיה נפוצה מאד. גברים ונשים לוקים בה בשיעורים שווים.

טחורים יכולים להתפתח בכל גיל, אולם התכיפות עולה אחרי גיל 30. כמחצית מהאנשים שגילם מעל גיל 50 לוקים בטחורים בשלב כלשהו בחייהם.

נשים רבות מפתחות טחורים במהלך ששת החודשים האחרונים להריון ומיד לאחריו.

ברוב הטחורים ניתן לטפל באמצעות שינויים פשוטים בהרגלי התזונה ויציאות המעיים. רובם אינם מצריכים ניתוח או טיפול אחר אלא אם כן הטחורים מאד גדולים וכואבים. לטיפול ביתי ועצות למניעה, ראו את סעיפי הטיפול הביתי והמניעה בהמשך עמוד זה.

מטרתם של טיפולים אל-ניתוחיים המשמשים לטיפול בטחורים, המכונים גם טיפולים קיבועיים**, היא להפחית את אספקת הדםאל הטחורים כדי שהם יתכווצו או ייעלמו כליל. רקמת הצלקת הנותרת במקום שבו היו הטחורים מסייעת לתמוך ברקמה האנאלית ומסייעת למנוע את התפתחותם של טחורים נוספים.

טיפולים קיבועיים כוללים את קשירתם של הטחורים בגומיות (קשירת גומיות), או שימוש בחום, לייזר או זרם חשמלי כדי ליצור רקמה צלקתית (טיפול קרישה).

הסרת טחורים בניתוח (כריתת טחורים) עשויה לשמש להסרת טחורים גדולים ופנימיים, כאשר ישנם מספר טחורים קטנים, או כאשר טיפולים אחרים לא הצליחו להשתלט על הדימום. לעתים טיפול משולב (לדוגמא, טיפול קיבוע בשילוב עם כריתת טחורים) היא הדרך היעילה ביותר לטפל בטחורים.

כריתת טחורים לעומת טיפול קיבועי לטחורים פנימיים

• את הטיפולים הקיבועיים מנסים לרוב לפני פנייה לפיתרון ניתוחי אם הטחורים קטנים ומתבלטים מפי הטבעת במהלך יציאת מעיים, אולם שבים למקומם הרגיל לאחר מכן (טחורים מדרגה שנייה). למידע נוסף על טיפולים קיבועיים, ראו את סעיף הטיפולים הנוספים בהמשך עמוד זה.
• כריתת טחורים עשויה לספק תוצאות ארוכות-טווח טובות מאלה של טיפולים קיבועיים. אולם ניתוח הוא יקר יותר, מצריך זמן התאוששות ממושך יותר, לרוב כרוך בכאבים רבים יותר ונושא סיכון גדול יותר לסיבוכים.
• טיפול קיבועי הוא הטיפול המועדף עבור מטופלים בני 70 ומעלה ואלה הסובלים מבריאות לקויה.

איש או אשת מקצוע רפואיים יכול לאבחן תסמינים של טחורים כדי לשלול בעיות אחרות ורציניות יותר. מספר מצבים הפוגעים בחלחולת ובמעי הגס עלולים לגרום לדימום, ניקוז הפרשה רירית , גירוד ואי נוחות. אנשים רבים שלוקים בתסמינים אלה חושבים שהם לקו בטחורים, אולם לעתים קרובות לא כך הדבר.

אם קיימים טחורים, אנשי המקצועי הרפואיים יעריכו את מיקומם ואת גודלם ויפתחו תוכנית טיפול בהתבסס על דרגת חומרתם של הטחורים.

אבחונם של טחורים נערך על בסיס היסטוריה רפואית ובדיקה רפואית. בדיקה ארטלית דיגיטלית ואנוסקופיה עשויות להיות הבדיקות היחידות שתידרשנה בתחילה. אם טחורים הם הסיבה הברורה לדימום רקטלי, אתם בני פחות מ-50, ואין לכם גורמי סיכון לסרטן המעי הגס, ייתכן שלא יידרשו לכם עוד בדיקות.

על מנת לוודא ששום דבר אחר (כגון סרטן המעי הגס) הוא הגורם לתסמיניכם, ייתכן שיידרשו לכם בדיקות נוספות, כגון:

• סיגמואידוסקופיה גמישה: בדיקה זו מאפשרת לבעל מקצוע רפואי להסתכל בתוך פי הטבעת, החלחולת והחלק התחתון של המעי הגס בחיפוש אחר גידולים חריגים או סימנים אחרים למחלה.
• חוקן בריום.
• קולונוסקופיה.

מכיוון שאין לך היסטוריה של משפחתית של בסרטן המעי הגס או של פוליפים, אתה נחשב כבעל סיכון ממוצע ללקות בסרטן המעי הגס. גברים בעלי רמת סיכון ממוצעת צריכים להתחיל בבדיקות מניעה בגיל 50. הנחיות הסקירה המומלצות לגילוי גידולים ופוליפים אצל גברים בעלי רמת סיכון ממוצעת כוללים את הבדיקות הבאות:

בדיקת דם סמוי בצואה: בדיקה זו בודקת את ההפרשה הצואתית לגילוי דם שאינו ניכר בקלות לעין בהבלתי מזוינת. גברים בעלי רמת סיכון ממוצעת ללקות בסרטן המעי הגס צריכים לעבור בדיקה זו אחת לשנה החל בגיל 50.

סיגמואידוסקופיה גמישה: זיגמואידוסקופיה גמישה היא תהליך שגרתי המבוצע במרפאות חוץ שבו משתמש הרופא בסיגמואידוסקופ (מכשיר ארוך וגמיש בקוטר של כסנטימיר ורבע) על מנת להסתכל על קירות החלחולת ועל השליש האחרון של המעי הגס (המכונה הסיגמואיד או המעי היורד). בדיקה זו מבוצעת בדרך כלל אחת לחמש שנים וניתן לבצע אותה במשולב עם הבדיקה השנתית לגילוי דם סמוי בצואה.

בדיקת חוקן בריום: לעתים ישתמש הרופא בבדיקה המכונה חוקן בריום. זוהי בדיקת רנטגן של כל המעי והחלחולת שבה מוכנסים בהדרגה בריום ואוויר אל תוך המעי הגס באמצעות שפופרת רקטלית על מנת לשפר את היכולת לראות את המתרחש בתוך האיבר. רופאים ממליצים בדרך כלל לבצע בדיקה זו (לעתים בשילוב עם הסיגמואידוסקופיה הגמישה) אחת לכל 5-10 שנים, החל בגיל 50.

קולונוסקופיה: זהו טיפול המבוצע במרפאות חוץ שבה נבדקות החלחולת ופנים המעי הגס כולו. במהלך קולונוסקופיה משתמש הרופא במכשיר ארוך ודק שקוטרו כסנטימטר ורבע כדי לבדוק את קירות המעי הגס. בדיקה זו מומלצת אחת ל-10 שנים, החל בגיל 50.