צהבת

ישנם שלושה סוגי שיבוש עיקריים בחילוף החומרים התקין של הבילירובין הגורמים להופעת צהבת:

1. צהבת הנגרמת מעליית רמת הבילירובין בדם עוד לפני שעבר את "העיבוד המטבולי" בכבד. הסיבות העיקריות לצהבת במקרים אלו כוללות תמס דם (המוליזה). הרס מופרז של כדוריות הדם עלול להוביל להיווצרות כמות בילירובין העולה על יכולת הכבד לסלקו, כמו גם פגם בקליטת הפיגמנט על ידי הכבד או במנגנון "העיבוד המטבולי". מצב זה קשור למחלות תורשתיות (ובכלל זה תסמונת Gilbert, שהיא שכיחה יחסית ואינה בעלת חשיבות קלינית), לצהבת ילודים (תופעה שכיחה, שפירה וחולפת הנגרמת עקב חוסר בשלות הכבד), להשפעת תרופות או למחלות כבד שונות.
2. צהבת הנגרמת כתוצאה מפגיעה בתאי הכבד. הסיבה השכיחה ביותר היא צהבת זיהומית הנגרמת על ידי דלקת חדה של הכבד עקב זיהום נגיפי (בנגיף דלקת הכבד - הפטיטיס A הפטיטיס , B או C). לעתים מלווה סוג זה של צהבת בהופעת חום, בהרגשה כללית רעה, בחוסר תיאבון ובהפרשת שתן כהה. סיבות נוספות לצהבת מסוג זה, כוללות נזק בכבד מאלכוהול, מתרופות, מרעלנים, מזיהום, ממחלה ממארת (גרורות בכבד) או משלבים סופניים של צמקת הכבד (צירוזיס).
3. צהבת הנובעת מהפרעה בהפרשת הפיגמנט בילירובין מהכבד דרך דרכי המרה (צהבת חסימתית). צהבת זו עלולה להתרחש כאשר קיימת פגיעה בדרכי המרה התוך-כבדיות (על ידי מחלה זיהומית, דלקתית או בגלל נזק מתרופות), או בגלל חסימה של דרכי המרה מחוץ לכבד הנגרמת על ידי אבני מרה, גידול בלבלב או גידול בדרכי המרה. סוג זה של צהבת מלווה לעתים קרובות בגרד ובהופעת צואה בהירה.

האבחון של צהבת ילודים נעשה באופן קליני, על ידי התרשמות מצבע עורו של התינוק תחת אור פלורסנט. כמו כן, נדרש מעקב אחר רמות הבילירובין.

אבחון של צהבת B  ו-A נעשה באמצעות בדיקת דם פשוטה בה מזהים את האנטיגנים של הנגיף ו/או הנוגדנים שהגוף מפתח מחשיפה אליהם. בנוסף, מתבצעות בדיקות של תפקודי הכבד.

הסיכון לצהבת ילודים גדול יותר אצל תינוקות בעלי סוג דם A או B שאמם בעלת סוג דם O. כמו כן, פגים – תינוקות שנולדו לפני השבוע ה-37 להריון, תינוקות הסובלים מחוסר באנזים G6PD, ותינוקות שחוו לידת מכשירים טראומטית שהובילה להיווצרות שטפי דם בעור, הם בעלי סיכון גבוה יותר לצהבת ילודים. בנוסף, כאשר ישנו ילד אחד במשפחה שסבל מצהבת, אלו שנולדים אחריו הם גם בעלי סיכון מוגבר. לרוב מדובר במצב לא מזיק, אך במקרים נדירים רמת הבילירובין עשויה להיות גבוהה מאוד ולגרום לנזק מוחי, ולכן יש לעקוב אחרי רמות הבילירובין.

רוב הנדבקים בצהבת B יחלימו, אך כ-5% ימשיכו לשאת את הווירוס כל חייהם, ובכך יהוו מקור להדבקה של אנשים אחרים. בנוסף אנשים אלו יישארו בסיכון מוגבר לפגיעה הרסנית של הכבד או סרטן הכבד, ויידרשו להיות תחת טיפול תרופתי מתמשך.

בצהבת A, כאשר הנדבק הוא אדם צעיר ובריא, ההחלמה תגיע תוך חודשים ספורים, אך לעיתים רחוקות עשויה להתפתח מחלה קשה, עם כשל חריף של הכבד, שיכולה להיות מסכנת חיים. הסיכון עולה באנשים מבוגרים, באלו הסובלים ממחלות כבד כרוניות ובנשאי HIV.

יש להדגיש כי הלוקה בצהבת מכל סוג חייב להיבדק בהקדם ובאופן יסודי על ידי רופא והטיפול בצהבת יהיה תלוי בסיבתה.

הטיפול בצהבת יילודים נדרש רק כאשר רמת הבילירובין גבוהה מספיק ובהתאם לגיל התינוק. הטיפול נעשה באמצעות פוטותרפיה – טיפול באור, אשר מפרק את הבילירובין בעור לתוצריו הבלתי מזיקים אשר מופרשים מהגוף. הטיפול יינתן עד שתראה מגמת ירידה בערכי הבילירובין. במקרים נדירים ישנו צורך בטיפול נוסף של נוגדנים או בהחלפת הדם.

הטיפול בדלקת כבד חריפה שנגרמת מהנגיף הפטיטיס B, אינו ספציפי ולרוב מתמקד במתן נוזלים. רוב האנשים יחלימו תוך שישה חודשים. אך אם המחלה מתמשכת, ישנן תרופות הנלחמות בנגיף עצמו.

גם במקרה של צהבת A הטיפול אינו ספציפי ומרבית המקרים חולפים מעצמם. במקרה של מחלה קשה, יהיה צורך בהשתלת כבד דחופה.

ניתן להפחית את הסיכון להתפתחות של צהבת ילודים על ידי האכלה תכופה, שכן אם התינוק לא אוכל מספיק הסיכון להתפתחות הצהבת גדל. לנשים המניקות בהנקה מלאה, מומלץ להקפיד על 8-12 הנקות ביממה בימים הראשונים שלאחר הלידה, ובכך להגביר את כמות החלב המיוצר ולהפחית את הסיכון.

ניתן למנוע הידבקות בנגיף הצהבת B על ידי קיום יחסי מין מוגנים והפחתת מספר השותפים איתם מקיימים יחסי מין. כמו כן, קיים חיסון בשלוש מנות הניתנות במשך שישה חודשים שיכול למנוע הדבקה. מומלץ לייעץ לשותפים המיניים גם להתחסן. כיום תינוקות מקבלים את החיסון בסמוך ללידה.

מניעה של הדבקה בנגיף הצהבת A, בשונה מ-B, מתבססת על שמירה של סניטציה והיגיינה פשוטה, ובדומה לנגיף ההפטיטיס B, גם ל-A יש חיסון. החיסון ניתן ב-2 זריקות, בטווח של חצי שנה עד שנה, מגיל 12 חודשים. כמו כן, החיסון ניתן לאנשים הנמצאים בסיכון למיצג קשה של המחלה, לאנשים שנחשפו לחולה צהבת A ולמטיילים למדינות מתפתחות. החיסון יעיל למשך לפחות 20 שנה.