דלקת מפרקים פלינדרומית

במשך ההתקף שקיעת הדם עלולה לעלות במידה מתונה עד בינונית. אצל חלק מן החולים מתפתחים גושים תת-עוריים לאורך גידים, בעיקר בידיים, הדומים במבנם, כפי שהם משתקפים במיקרוסקופ, לאלה המופיעים אצל חולים שלקו בדלקת מפרקים שיגרונתית (רימטואידית) קלאסית.

אם מתקינים ביופסיה מרקמת המפרק ובודקים, מגלים הסננה על ידי תאים המאפיינים דלקת חדה (תאי דם לבנים).

חשוב לציין שלמרות ההתקפים החדים, אין נזקים קבועים, לא מגבלות בטווחי התנועה ואף לא עיוותים קבועים במפרקים. גם צילומי הרנטגן מפורשים כתקינים. עקב הדמיון בין אופי ההתקפים בדמ"פ לאלה של מחלות מפרקים התקפיות אחרות, יש לשלול מחלות דומות כגון שיגדון, כונדרוקלצינוזיס, וקדחת ים-תיכונית בטרם קובעים בוודאות קרובה אבחון של דלקת מפרקים פלינדרומית.

אצל כמחצית מן החולים בדמ"פ נמצא בנסיוב גורם שיגרוני האופייני לדלקת מפרקים שיגרונתית קלאסית. עם זאת, רק אצל כחמישית עד שליש מן החולים בדלקת מפרקים פלינדרומית מתפתחת דלקת מפרקים שגרונתית כרונית תוך 10-5 שנים מתחילת המחלה.

במחקרים מסוימים נמצא שהמאפיינים הגנטיים המשרים סיכוי מוגבר לחלות בדלקת מפרקים שיגרונתית (רימטואידית), כגון HLA-DRB1-0401, שכיחים יותר בחולי דלקת מפרקים פלינדרומית מאשר באוכלוסייה בריאה. רק מיעוט מן החולים בדלקת מפרקים פלינדרומית ילקו במחלות דלקתיות כרוניות אחרות כמו זאבת אדמנתית (לופוס), ו-15% לערך מבריאים לחלוטין.

הטיפול במחלה כולל תרופות נוגדות דלקת בזמן ההתקף. נוסו כטיפול קבוע תרופות שמטפלים באמצעותן בדלקת מפרקים רימטואידית, כגון זריקות זהב, תרופות אנטי-מלריות, ו-D-Penicillamine, וכן תרופות כגון קולכיצין, סולפאלאזין, דפסון וכלוראמבוציל. הצלחת הטיפול באמצעות תרופות אלה בחולי דלקת מפרקים פלינדרומית מוגבלת.