אילמות סלקטיבית

אילמות סלקטיבית היא סוג של פחד מדיבור לאנשים מסוימים, הגורם לכך אינו תמיד ברור, אבל כן ידוע כי מדובר בסוג של חרדה[1].

במקרים רבים, מדובר בחרדה של פרידה מההורים. כמו כן, במידה והילד אינו דובר את השפה או בעל הפרעות בדיבור או בעיות שמיעה, דיבר יכול להוות גורם מלחיץ מאוד. ילדים אחרים, הסובלים מהפרעה של עיבוד מידע סנסורי, עלולים לכבות ברגע שהם שומעים רעשים חדשים, ולהיות מאוד מוצפים, ולכן אינם מדברים בסביבה רועשת ועמוסה[1].

ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית כחלק מהפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), יפסיקו לדבר במקומות בהם יכלו לדבר בעבר בלי בעיה, ומהלך ההתפתחות של ההפרעה יהיה שונה מזה של ילדים הסובלים מאילמות סלקטיבית בלבד[1].

אבחון ההפרעה בילדים חשוב למניעת התדרדרות והתקבעות של הבעיה בבגרות[1].

כאשר חושדים באילמות סלקטיבית, יש לפנות לרופא.ה המטפל.ת. תחילה תתנהל שיחה עם ההורים שלא בנוכחות הילד או הילדה, וזאת כדי להבין את המצב והאם אכן מדובר בבעיה. בשיחה יתבצע תשאול של היסטוריה רפואית ובחינה של אירועים שהיו עלולים להוביל לחרדה בילד.ה. לעיתים המטפלת או המטפל לא יוכלו ליצור קשר ישיר עם הילד.ה וכל האבחון, כמו גם הטיפול, יתבצעו דרך ההורים[1].

במבוגרים האבחון אמור להתבצע על ידי מומחה לבריאות הנפש[1].

הנקודות החשובות לאבחון של ההפרעה הן[1]:

• חוסר יכולת לדבר במצבים מסוימים - בבית הספר, בשיעור, או במרחב ציבורי כשאחרים יכולים להאזין להם.
• דיבור חופשי ורגיל במצבים בהם מרגישים בנוח כמו בבית לבד עם ההורים, או בכיתה ריקה.
• חוסר היכולת לדבר לאנשים מסוימים נמשך לפחות חודש, וחודשיים במצבים חדשים כמו כניסה לבית ספר חדש וכו'.
• אי אפשר להסביר את חוסר היכולת לדבר על ידי שום הפרעה התנהגותית או תקשורתית אחרת.

חוסר היכולת לדבר במצבים שונים מובילה להפרעות בבית הספר, בעבודה או ביצירת חברויות [2].

במידה וההפרעה אינה מטופלת, עלולות להתפתח הפרעות שונות כמו ביטחון עצמי נמוך, חרדה חברתית ובידוד חברתי, שיכולים להמשך לתוך גיל ההתבגרות והבגרות[1].

הטיפול באילמות סלקטיבית מותאם לכל אחד ואחת, וממוקד בכישורים שונים לפי הצורך. חלק מהמטופלים נעזרים גם בתרופות. מטרת הטיפול היא להביא למצב של נינוחות במצבים הבעיתים [2]

חלק מהטכניקות לשינוי ההתנהגות בילדים כוללות [2].

• תחילה שיחה עם אדם שנח לשוחח עימו, ואז הוספה של אדם נוסף לשיחה בהדרגתיות, ובכך להתרגל לסיטואציות חדשות.
• עידוד על ידי חיזוקים חיוביים או תגמולים על ניסיונות לתקשר. תחילה אפילו מחוות עם הידיים או הפנים, ואז לחישה של המילים, עד שמצליחים להגיעה לשיחה רגילה.
• צפיה בסרטונים של הילד עצמו כשהוא משוחח בסיטואציות שנוחות לו, כמו בבית. בכך לעזור בהרגשות הביטחון העצמי. לאחר מכן, מתבצעים ניסיונות של דיבור בסיטואציות אחרות.

בנוסף נעשית גם עבודה עם סביבתו של הילד כגון מורים, יועצים ובני משפחה, כאשר המטרה היא לגרום לילד להרגיש בנוח לנהל שיחה בכל הסיטואציות [2]

בילדים גדולים יותר ובמבוגרים, הטיפול היעיל ביותר הוא CBT, אשר מתמקד באופן שבו הסובלים מהבעיה חושבים על עצמם ועל אחרים, ואיך התפיסות שלהם משפיעות על המחשבות והרגשות שלהם. בטיפול CBT גם נעשה טיפול בחשיפה הדרגתית[1].

מאחר ובמרבית המקרים הגורם לבעיה לא ידוע, אין דרך אמיתית למנוע אותה. חשוב לדעת לזהות את הבעיה ולטפל בה מוקדם ככל הניתן[1].