גמגום

תסמינים קליניים

גמגום הינו הפרעת תקשורת של הילדות אשר מתפתחת במשך שבועות או חודשים. בתחילה, מתבטא הגמגום בחזרה על עיצורים תחיליים, מילה שלמה שהיא בדרך כלל המילה הראשונה במשפט ומילים ארוכות. כאשר ההפרעה מתפתחת תדירות החזרות עולה והגמגום מתבטא במילים החשובות במשפט. יחד עם זאת, יתכן שהגמגום לא יתרחש בעת קריאה בקול, שירה, ודיבור אל חיות ואובייקטים. בעקבות הפחד מהמבוכה שגורם הגמגום, עשויים להתווסף תסמינים כהימנעות ממילים, צלילים או מצבים בהם צפוי הגמגום להתרחש, מצמוץ עיניים, טיקים, ורעד של השפתיים או הלסת. בנוסף לכך לחלק מהסובלים מההפרעה יש בעיות דיבור ושפה נוספות (למשל הפרעה פונולוגית).

שכיחות ההפרעה

שכיחות ההפרעה באוכלוסייה הינה 1%, היא מתפתחת בין הגילאים 2-7, ולרוב סביב גיל 5. כמו כן עולה כי ההפרעה שכיחה יותר בקרב בנים מאשר בקרב בנות, ושכיחותה עולה בקרב בני אותה המשפחה.

אבחנה על-פי ה- DSM

האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

1. הפרעה בשטף הנורמאלי ובתבנית הזמן של הדיבור (באופן שאינו מתאים לגיל האדם) המתרחשת בתדירות גבוהה ובעלת אחד או יותר מהמאפיינים הבאים:

א. חזרות על הבהרות וצלילים.
ב. צלילים ארוכים.
ג. קריאות ביניים.
ד. מילים שבורות (לדוגמא: עצירה בתוך מילה).
ה. חסימות שקטות או בעלות קול (עצירות מלאות או ריקות במשפט.
ו. גיבוב דברים (החלפת מילה על מנת להימנע ממילה בעייתית).
ז. חזרה על מילים חד הברתיות (לדוגמא: מה מה מה נשמע?).

2. ההפרעה מפריעה באופן שוטף להישגיים אקדמיים או תעסוקתיים או להשתלבות חברתית.

3. במקרה של פגיעה סנסורית או מוטורית בדיבור, קשיים בדיבור מתווספים להפרעות שבדרך כלל קשורות לבעיות אלו.

גורמים להפרעה

ההסבר להפרעה שנוי במחלוקת, וישנן מספר תיאוריות המנסות להסבירה. ככל הנראה אין תיאוריה אחת נכונה והגמגום הוא תוצר של תורשה וסביבה.

גורמים פסיכולוגים: בעבר הניחו תומכי התיאוריה שהגמגום הינו תוצר של פחד, קונפליקט לא פתור או הפרעה נפשית, אך לאחר שמחקרים בתחום לא הצליחו לבסס את התיאוריה, ההנחה השתנתה וכיום סוברים התומכים שגמגום נגרם עקב מצבים מלחיצים.

מודלים אורגנים: מחקרי תאומים ומשפחה הראו שיש תמיכה להנחה שפגיעה גנטית היא גורם להפרעה. בנוסף לכך, מחקרים הראו שחלק מהלוקים בהפרעה סובלים מלטרליזציה פגומה, תפקוד אבנורמלי במוח ומתפקוד מוטורי אבנורמלי.

תיאוריות למידה: תומכי תיאוריות הלמידה מניחים שגמגום הינו דבר נרכש, שאותו הילד לומד מהסביבה. כך לדוגמא, לפי תיאוריה זו על מנת שהילד ילמד לדבר, הוא צריך לקבל פידבק מהסביבה ובהעדר פידבק זה, נוצר הגמגום.

גורמים לגמגום בבגרות

סוג הגמגום הנפוץ ביותר הינו גמגום התפתחותי המופיע בילדות. הגורמים לגמגום אינם ידועים בוודאות אך ישנן עדויות מחקריות המצביעות על גורמים מוטוריים, נוירולוגיים, גנטיים ושפתיים המשולבים עם השפעות סביבתיות. גמגום זה נוטה להיעלם באופן ספונטני אצל 50-80% מהילדים, אך אצל חלקם עשוי הגמגום להמשיך גם בבגרות בהיעדר טיפול מתאים. מאחר וגמגום מושפע ממצבי לחץ, עשוי הגמגום ההתפתחותי להיעלם, להתמתן או להתגבר בתקופות חיים שונות.

סוג גמגום נוסף אשר עשוי להופיע בבגרות הינו הגמגום הפסיכוגני. סוג זה של גמגום מופיע במצבי לחץ או לאחר אירועים טראומטיים כפרידה, אובדן, אסון או תקיפה, דאגות מוגברות עקב מצב רפואי קשה ועוד. גם אירועים אשר אינם טראומטיים במלוא מובן המילה, אך מלווים ברמות גבוהות של מתח, לחץ וחרדה עשויים להביא להתפרצות הגמגום.

גמגום בקרב מבוגרים נובע בחלק מן המקרים גם ממגוון בעיות נוירולוגיות המערבות פגיעה באזורי מוח שונים. סוג גמגום זה מכונה גמגום נוירוגני והוא עשוי לנבוע מפגיעות ראש, גידולים מוחיים, שבץ, דמנטיה, אלצהיימר, שימוש בחומרים פסיכואקטיביים ועוד. בנוסף, בשנים האחרונות נבחן הקשר בין גמגום לכאב, ונמצא כי אנשים אשר התמודדו עם התקפי כאבים כרוניים ומגרנות, סבלו גם מאפיזודות של גמגום. עם זאת, ממצאים אלו התבססו על מקרים ספורים ועדיין לא זכו לתמיכה מחקרית מלאה.

טיפול

הגמגום יכול לפגוע בהשתלבותם החברתית של ילדים הסובלים ממנו, ובתפקודם בבית-הספר, לכן כדאי לטפל בו מבעוד מועד. מספר טיפולים מביאים לשיפור משמעותי בתפקוד:

טיפול קוגניטיבי-התנהגותי: טיפול זה מתבסס על ההנחה שהגמגום הינו הפרעה נלמדת. הטיפול נמצא כיעיל במיוחד וכולל טכניקות התנהגותיות אשר מטפלות באופן ישיר בגמגום, ומעודדות את הסובלים מההפרעה לדבר. בעזרת הטכניקות הקוגניטיביות הילד לומד לזהות רגשות ומחשבות המקושרות לגמגום ומקבל כלים על מנת להתמודד עם מצבים אלו. טכניקה נפוצה הינה דסנסיטיזציה שיטתית אשר בה ע"י תהליך הדרגתי של דמיון מודרך המתבצע תחת הרפיה, לומד המטופל להתמודד עם הפחד מן הגמגום.

טכניקות הרגעה: טכניקות אלו מתבססות על ההנחה שאין זה אפשרי לגמגם ולהיות רגוע בו זמנית, ועל כן מתמקדת השיטה בלמידת טכניקות הרגעה עצמית כנשימות והסחת דעת. חסרונה של שיטה זו הינו בחוסר עמידותה בטווח הארוך.

באופן סטריאוטיפי משוייך הגמגום להפרעות הילדות, אך בפועל סובל ממנו גם אחוז קטן של המבוגרים. גמגום בקרב מבוגרים עשוי להיות גמגום התפתחותי אשר מלווה את האדם החל מגילאי הילדות, או גמגום נרכש המופיע לאחר טראומה פיסית או נפשית. בהתאם, טיפול בגמגום בקרב מבוגרים משלב בין טכניקות ישירות להתמודדות עם הגמגום ובין טכניקות עקיפות המתמקדות בטיפול בגורמים הפיסיים או הנפשיים אשר הביאו להופעתו.

טיפול בגמגום בקרב מבוגרים

הטיפול בגמגום התפתחותי בבגרות דומה לטיפול בגמגום בתקופת הילדות ומבוסס על תרפיית דיבור ועל רכישת טכניקות הרפייה והרגעה עצמית. הטיפול ניתן על ידי קלינאי/ת תקשורת וכולל אלמנטים הנוגעים לרכישת שליטה טובה יותר בשטף הדיבור כתיקון הגייה והאטת הדיבור. במקביל, מאחר וגמגום נוטה להחמיר במצבי לחץ, נרכשות בטיפול טכניקות להפחתת מתח והרגעה עצמית. סוג טיפול זה נמצא יעיל במסגרת פרטנית וכן במסגרת סדנא קבוצתית.

כאשר הגמגום מושפע באופן משמעותי מהנסיבות החיצוניות (למשל, נוכחות קהל), ניתן לעשות שימוש בטכניקה של 'מציאות מדומה' המאפשרת אימון בסביבה הדומה ביותר לסביבה המגבירה את הסיכוי לגמגום.
כאשר מדובר בגמגום פסיכוגני הנובע מאירוע מלחיץ או טראומטי, במרבית המקרים יעלם הגמגום לאחר יעוץ או טיפול נפשי אשר יאפשר עיבוד של המאורע והתגובות הרגשיות הנלוות לו. במקביל, ניתן להיעזר בטכניקות סטנדרטיות לטיפול בגמגום.

כאשר מדובר בגמגום המופיע על רקע נוירולוגי בלבד (כגון פגיעת ראש, שבץ וכד'), במרבית המקרים תשוב השליטה התקינה בדיבור לאחר ההתאוששות מהטראומה הגופנית. במידה והגמגום אינו נעלם, בדרך כלל יהיה הגמגום סימפטום אחד מבין מגוון קשיים שפתיים, ובמקרים אלו מותאמת תוכנית טיפולית-שיקומית כוללת, אשר תכלול גם התייחסות לגמגום.

כאמור, הופעת הגמגום עשויה להיות מלווה במבוכה, ירידה בביטחון העצמי ובהתפתחות חרדה ו/או הימנעות מסיטואציות חברתיות ודיבור בפני אנשים. במקרים אלו, חשוב להקפיד לצמצם את ההימנעות (למשל, לא לבטל מפגש חברתי מתוך חשש מגמגום במסעדה), ובמידת הצורך לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע ויתמוך בהתמודדות.