בדיקת בילירובין ישיר (BILIRUBIN DIRECT)

הדם המצוי בגוף האדם מורכב ממספר מרכיבים, כאשר העיקריים שבהם הם תאי דם אדומים, תאי דם לבנים (שרמתם מעידה על זיהום/דלקת) וטסיות דם (מעידות על רמות הקרישה בגוף). תאי הדם האדומים מכילים מולקולה שנקראת המוגלובין, שתפקידה לשאת את החמצן הנשאף מהריאות לרקמות הגוף השונות.

חלבון ההמוגלובין מורכב משני חלקים: מולקולת Heme וחלבון בשם גלובין. כאשר תאי הדם האדומים מסיימים את תפקידם עקב הזדקנות או פגיעה כלשהי בתפקודם, הם עוברים תהליך פירוק בו מולקולת ההמוגלובין מתפרקת לתת היחידות המרכיבות אותה, וכאשר מולקולת ה-Heme מתפרקת נוצרת ממנה מולקולה בשם הבילירובין.

הבילירובין שנוצר מתהליך הפירוק הוא בילירובין בלתי מצומד (בלתי ישיר- Non conjugated), שהוא בעל תכונות הידרופוביות (אינו מסיס במים), ובעל פוטנציאל לגרום לרעילות כאשר הוא מצטבר בכמויות גבוהות. הבילירובין הבלתי מצומד הופך למצומד (ישיר - conjugated) – בעל תכונות להידרופיליות (מסיס במים). התהליך מתרחש בכבד והוא חשוב מאוד, שכן רק בצורה הידרופילית - מסיסה במים - הבילירובין יכול להמשיך בדרכו מהכבד דרך דרכי המרה למעיים, שם הוא מופרש בצואה (כ-80-90%), או לחילופין לכליות  שם הוא מופרש בשתן.  

כאשר ישנה עלייה ברמות הבילירובין עלולה להתפתח צהבת, שכן ההמוגלובין נותן את הצבע האדום לכדוריות הדם האדומות וכאשר הוא מפורק ביתר שאת, ישנו חוסר בכדוריות הדם האדומות והדבר מתבטא בצבע צהוב של העור ולחמיות העיניים[1] [2].                            

צילום: shutterstock

מטרת הבדיקה

במצב תקין היחס בין כמויות הבילירובין השונות בגוף הוא עד 15% לישיר ו-כ-85% לבלתי ישיר. כאשר ישנה עלייה בבילירובין הלא ישיר הדבר עלול להעיד על המוליזה - פירוק מוגבר של כדוריות דם אדומות או על בעיה קדם כבדית (Pre Hepatic) המפריעה להפיכתו של הבילירובין הלא ישיר לישיר. כאשר ישנה עלייה ברמות הבילירובין הישיר (מעל 15%) הדבר עלול להעיד על חסימה לאחר הכבד (Post Hepatic) - בדרכי המרה או בלבלב - המונעת את פינוי הבילירובין מהכבד והפרשתו מהגוף בצואה או במערכת השתן. הדבר גם יתבטא בשתן כהה יותר מהרגיל ובצואה בהירה יותר מהרגיל.

הבדיקה לרוב באה יחד עם בדיקת Total Bilirubin - רמת בילירובין כללית בדם, אשר מאפשרת לבדוק האם רמת הבילירובין הכללית תקינה ואם לא מהו סוג הבילירובין הלא תקין (ישיר/לא ישיר), כדי שיוכל להוות אינדיקציה למצבו של המטופל/ה ולסיבות השונות אשר יכלו לגרום למצב זה ובכללן מספר מחלות אפשריות הגורמות להצטברות הבילירובין בדרכי המרה [1] [2]. 

מחלות ומצבים בריאותיים שאותם הבדיקה יכולה לזהות

כאשר רמות הבילירובין המצומד (ישיר) גבוהות:

בעיות חסימתיות בדרכי המרה או בלבלב המונעות את פינויו של הבילירובין מהכבד דרכן: היווצרות אבני מרה, ציסטות בכיס המרה או בדרכי המרה, וכן גידולים בדרכי המרה או בלבלב.

ישנן מספר מחלות תורשתיות הקשורות להפרעה בתהליך זה : תסמונת רוטור וסינדרום דובין ג'ונסון, בהן ישנה בעיה בהפרשת הבילירובין הישיר מהכבד לדרכי המרה.

עימדון מרה חוזר תוך-כבדי שפיר (BRIC) - מחלה בה הבעיה אינה בכבד עצמו אלא בדרכי המרה.

כאשר רמות הבילירובין הלא מצומד (לא ישיר) גבוהות:

ישנה אפשרות שמדובר בעלייה בייצור הבילירובין עקב המוליזה  - פירוק מוגברת של כדוריות הדם האדומות.

אפשרות נוספת היא בעיה בתהליך הצימוד של הבילירובין המתרחש בעזרת אנזים בשם UGT והפרעה בפינויו ממערכת העיכול והשתן, מה שעלול להוביל למחלות בשם תסמונת קריגלר נג'ר או תסמונת גילברט, היפרתירואידיזם (פעילות יתר של בלוטת התריס), שחמת הכבד והפטיטיס.

אפשרות נוספת היא עקב נטילת תרופות כגון ריפמפין או פרובנציד[2] [3] [4] [5].