הימור פתולוגי, התמכרות להימורים

תופעת ההימורים מוכרת עוד מראשית ההיסטוריה ומשלבת משחק, הנאה, ניחוש, גורל, מזל ותחרות, כל אלה, מובילים לפעולה מושכת ומרגשת. שם המשחק בהימורים הוא ההשקעה הכספית שמסתכנת בהפסד או בזכייה. אלמנט ההשקעה הכספית ואי-הידיעה לרגעים או לימים על הזכייה או ההפסד הופך את ההימור למרגש באופן מיוחד.

הימורים יכולים להיות חברתיים ומזדמנים, או כפייתיים ופתולוגיים

ההבחנה בין הימורים חברתיים לבין הימורים פתולוגיים באה לידי ביטוי במטרת ההימור, הזמן המושקע בהם והשלכותיהם. מבחינה פסיכיאטרית, הימור פתולוגי כהפרעה, נמצא בקבוצה של הפרעות שליטה בדחפים, אך מבחינת סימנים, ההפרעה קרובה מאוד לקשת של הפרעות טורדניות-כפייתיות. הימור פתולוגי מוגדר ב-DSM-IV כהפרעה מתקדמת המתאפיינת ברצון בלתי נשלט להמר. ICD-10 מגדיר הימור פתולוגי כהפרעה המורכבת מאירועים נישנים של הימורים השולטים בחיי הפרט, עד כדי פגיעה בערכים ובמחויבויות החברתיות, החומריות והמשפחתיות של המהמר.

שלושה שלבים מאפיינים את תהליך הפיכתו של "מהמר חברתי" ל"מהמר פתלוגי":

1. שלב הזכייה - (או קרוב לזכייה) המהמר מתנסה בהימורים ובזכיות שמרוממות את ליבו ואת דימויו העצמי. המהמר משקיע באופן מחושב וחש חוויה מרגשת שמושכת אותו להמשיך ולהמר.

2. שלב ההפסד - המהמר משקיע סכומים גדולים ובתדירות גבוהה. הפסדיו נעשים גדולים יותר ויותר. קיים איום על המהמר לאבד את כספו ולכן הוא חוזר להמר במטרה להחזיר את הפסדיו.

3. שלב הייאוש - המהמר נעשה אובססיבי בניסיונותיו להשיג את הכסף להימורים ולהחזר חובות. ההשלכות של ההימורים על חייו של המהמר ומשפחתו קשות ביותר. המהמר שרוי בייאוש ולעיתים שוקל התאבדות כמפלט לבעייתו. זהו השלב שבו המהמר יהיה מוכן לפנות לטיפול.

שכיחות

שכיחות התופעה באוכלוסייה הכללית אינה ידועה, אך מדינות המערב מדווחות על שכיחות של עד 5% מהאוכלוסייה. ההפרעה בולטת יותר אצל גברים, ביחס של שניים-שלושה גברים לאישה אחת. גיל ההופעה האופייני הוא שנות העשרה המאוחרות, אך הפרעה עלולה להופיע בכל הגילים. אנשים שלוקים בה אינם מגיעים לטיפול בשלבים התחלתיים של ההפרעה. ברוב המקרים, תהיה פנייה לעזרה וטיפול רק אחרי הפסדים גדולים ובהתערבות המשפחה, או עקב בעיות נפשיות, כגון דיכאון, חרדה ואובדנות.

במחקרים בתחום דווח כי עד 40% מהמהמרים לוקים בדיכאון ו-70% לוקים בשינויים במצב רוחם. מספר זהה של מהמרים התלוננו על הפרעות חרדה. באשר לנטיות התאבדות, לפי המחקרים דווח כי 25% מהמהמרים מרגישים שאין ערך לחייהם, 20% מביעים רצון למות או שיש להם מחשבות על התאבדות ול-5% יש מחשבות או מעשים המובילים להתאבדות. מעבר לכך, קיימת נטייה ברורה להתמכרויות לחומרים אחרים, כמו סמים ואלכוהול. 30%-15% מהמהמרים מפתחים התמכרויות לחומרים פסיכו-אקטיביים.

באוכלוסיית מהמרים, יש קושי לקבוע, האם הפרעות נפשיות אחרות יצרו הנעה (מוטיבציה) לברוח להימורים כמפלט, או שההפסדים והייאוש שבהימורים יוצרים הפרעות נפשיות. יש לציין כי החוקרים טענו שרוב הנחקרים הראו נטייה לאובדנות.

גישות טיפול

גישות טיפול מקובלות בהימור פתולוגי הן: טיפול פסיכולוגי, תרופתי ומשולב.

טיפול פסיכולוגי יכלול טיפול אישי תמיכתי, טיפול דינמי, או התנהגותי קוגניטיבי. עקב בעיות משפחתיות מומלץ לטפל בגישה זוגית, או משפחתית במקביל. טיפול קבוצתי, בעבור מהמרים פתולוגים, יכול לעזור בהודאה בהפרעה, בהתמודדות עם המצב ובתמיכת אנשים שלוקים גם הם בהפרעה זו, כמו כן יעורר את הצד התחרותי אצל המטופל כמי שמסוגל להיגמל מהר יותר.

טיפולים בתרופות מתבססים בעיקר על תרופות נוגדות דיכאון וחרדה. מספר עבודות הוכיחו את יעילותם של תרופות נוגדות דיכאון ממשפחת מעכבי קליטה מחדש של סרוטונין. אפשרות נוספת היא מתן תרופות מסוג מייצבי מצב רוח - טיפול בכפייתיות, שבעיקרן עובדות על ריסון הדחף.

יש חוקרים שמתייחסים להפרעת הימור פתולוגי כהתמכרות לכל דבר, ולכן ממליצים על טיפול, כמו בהתמכרות בסמים או באלכוהול, בתרופות שמתקשרות לקולטנים אופיאטים ויכולות לרסן את הדחף וההנאה מהימורים.

כל טיפול, פסיכולוגי או תרופתי בנפרד, יכול להיות יעיל עד 60% מהמטופלים. אך טיפול פסיכו-סוציו-פרמקולוגי (משולב) יעיל יותר ב-70% מהמקרים.