ציקלותימיה

שינויים במצב הרוח מוכרים לכל אחד מאיתנו באופן זה או אחר: חלקנו רגילים לחילופים מהירים במצב הרוחב עוד שאחרים מאופיינים במצב רוח יציב יחסית אשר אינו נוטה להשתנות. אנשים המאובחנים כסובלים מהפרעה ציקלותימית מאופיינים בחוסר יציבות באשר מתבטאת בעליות וירידות במצב הרוח. הפרעה זו מזכירה במידת הפרעה דו-קוטבית/מאניה דפרסיה, אם כי בעוצמה מתונה יותר.

תסמינים קליניים

ציקלותימיה היא הפרעה כרונית במצב הרוח, המתאפיינת בתקופות מתחלפות של דיכאון והיפומאניה (שהינה אפיזודה של מאניה הנחשבת קלה מבחינת עוצמת התסמינים ומשך הזמן). בין תקופות אלה האדם יכול לחזור למצב רוח ותפקוד נורמאליים. במקרים אחרים התנודות באות ברצף, מצבי רוח מתחלפים רודפים זה את זה, והשינוי הוא לעיתים בטווח של שעות או ימים ספורים. סימפטומים אלה מתבטאים בשלבים החריפים יותר, הדיכאוניים או ההיפומאניים, של ההפרעה, אך יהיו פחות חמורים מהפרעת דיכאון מז'ורי/קליני או הפרעה דו-קוטבית. אצל רוב הסובלים מהפרעה זו תקופות הדיכאון הן הקשות יותר, והן גם אלו המביאות לחיפוש אחר עזרה וטיפול. התקופות המעורבות, בהן קיימות עליות וירידות חדות במצב הרוח, גורמות לתחושה של חוסר שליטה, חוסר שקט ועצבנות. תלונות אופייניות בקרב הסובלים מהפרעה זו מתמקדות בעיקר בפגיעה בתפקוד בעבודה, במשפחה ובקשרים חברתיים עקב מצב הרוח הבלתי יציב. הסתבכות נפוצה היא שימוש יתר בסמים או אלכוהול, כדי להגביר את הריגוש או כדי להביא לרגיעה. נמצא שבין 5% ל 10% מהסובלים מהפרעה ציקלותימית מגיעים למצבי התמכרות לחומרים, סמים או אלכוהול.

שכיחות

אחוז הלוקים בציקלותימיה מוערך בכ- 1% מהאוכלוסייה, אם כי יתכן שהשכיחות בפועל גבוהה יותר, וחלק מהאנשים לא מגיעים לטיפול ולא מאובחנים. סיבה אפשרית לכך היא שמאחר והתסמינים הם בעוצמה מתונה יותר ואין פגיעה משמעותית בתפקוד, הסובלים מההפרעה לא חשים צורך לפנות לטיפול. התפתחות ההפרעה איטית והדרגתית, והיא מתחילה ע"פ רוב בגיל ההתבגרות, כשגיל הפריצה הנפוץ ביותר הוא בין 15-25. חלק מהסובלים מציקלותימיה יסבלו גם מהפרעת אישיות גבולית (בין 10% ל20% מבעלי הפרעת אישיות גבולית לוקים גם בהפרעה ציקלותימית).

אבחנה על-פי ה- DSM

אבחנה ציקלותימית ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• תקופות רבות של סימפטומים היפומאניים המופיעים לסירוגין עם תקופות דיכאוניות (ללא התאמה לקריטריונים של הפרעת דיכאון מז'ורי) במשך שנתיים לפחות (אצל ילדים ומתבגרים - שנה לפחות). במשך התקופה הנזכרת בסעיף 1, האדם לא חופשי מהסימפטומים למשך יותר מחודשיים רצופים.

• במשך השנתיים הראשונות להפרעה אין אפיזודות של דיכאון מז'ורי, מאניה או אפיזודות מעורבות.

• הסימפטומים אינם מוסברים טוב יותר על ידי הפרעה סכיזו-אפקטיבית והם אינם מתווספים לאבחנה של סכיזופרניה, הפרעה סכיזופרניפורמית, הפרעה דלוזיונלית, או הפרעה פסיכוטית לא ספציפית.

• הסימפטומים אינם תוצאה של שימוש בסמים או תרופות, ואינם תוצאה של מצב בריאותי לקוי (כמו היפר-תירואידיזם).

• הסימפטומים גורמים למצוקה משמעותית מבחינה קלינית, או לפגיעה בתפקוד החברתי, התעסוקתי או כל תפקוד משמעותי אחר.

גורמים להפרעה

ישנם מספר גורמים המקושרים להפרעה הציקלותימית:

• גורמים ביולוגים - גנטיים: במשפחותיהם של אנשים הסובלים מהפרעה ציקלותימית שכיחות גבוהה מהרגיל של הפרעות במצב הרוח, במיוחד הפרעה דו-קוטבית. שכיחות זו מחזקת את ההשערה של מקור ביולוגי-גנטי להפרעה.

• גורמים פסיכולוגיים: לפי הגישה הדינמית ההפרעה נובעת מקונפליקט לא פתור או טראומה שהתרחשה בשלב ההתפתחות האוראלי. ההנחה הפסיכולוגית היא של סופר-אגו נוקשה ומעניש, שמתבטא במיוחד בשלב הדיכאוני של מהלך ההפרעה. האפיזודות ההיפומאניות מוסברות כניסיון להשליך את הסופר-אגו ולהתגבר על העכבות שהוא יוצר. היפומאניה מגיעה פעמים רבות בעקבות אובדן בתחום הבינאישי, והיא מכסה על תחושות של דיכאון. ניתן אם כן להניח כי התחושה האופורית מסתירה ומכחישה את ההזדקקות ליחסים של קבלה ואהבה, ועל כן, מקשה על ההכרה בקשיים ובבעיות שהנושא מעורר.

טיפול

ההפרעה הציקלותימית מביאה הן למצוקה והן לפגיעה תפקודית בתחום התעסוקתי, הבין אישי וכד', וטיפולים שונים עשויים להביא לשיפור משמעותי.

• תרופות פסיכיאטריות: טיפול במייצבי מצב רוח, כגון ליתיום נחשב אפקטיבי ביותר, וכן שימוש בתרופות נוגדות- מאניה אחרות. השימוש בתרופות מסוג נוגדי דיכאון לעומת זאת צריך להיות זהיר, משום שיש לטיפול מסוג זה נטייה להשרות מצבי מאניה או היפומאניה בקרב הסובלים מהפרעה ציקלותימית. חשוב לציין כי התרופות ניתנות במסגרת ייעוץ פסיכיאטרי.

• פסיכותרפיה: תתמקד בעידוד המודעות למצב ופיתוח דרכים להתמודדות עם מצבי הרוח המשתנים. כמו כן, הטיפול יהווה תמיכה בתיקון נזקים שנגרמו בעבודה, במשפחה וביחסים בינאישיים. עקב המהלך הכרוני של ההפרעה, הטיפול יהיה בד"כ לאורך זמן. טיפול קבוצתי או טיפול משפחתי יכולים גם הם להיות מלמדים ותומכים.