הפרעת דחק פוסט טראומטית, PTSD

חשוב להדגיש כי מרבית האנשים מתמודדים עם ההתנסות הטראומטית בצורה יעילה ואינם מפתחים תחלואה פסיכיאטרית. ישנו קושי בהערכת שיעור האנשים שמפתחים את ההפרעה בשל היותה תלויה באוכלוסיות שונות ובנקודת הזמן שאחרי התרחשות טראומטית. למשל, סמוך לאירוע הטראומטי, בקרב הקבוצה שנחשפה לו, עשרות אחוזים עלולים ללקות בתסמונת. שיעור זה, הולך ופוחת עם הזמן, ובמיוחד במהלך החודשים הראשונים שלאחר האירוע. יחד עם זאת, גרעין מסוים ימשיך ללקות בהפרעה באופן מתמשך וכרוני.

קיימים גורמי סיכון רבים ומגוונים להתפתחות PTSD, בהם הפרעה נפשית קודמת, חשיפה לטראומות קודמות ובמיוחד כשההתמודדות עמן לא הייתה מוצלחת, פציעה גופנית שמלווה את הטראומה הנפשית, היחשפות למראות זוועה, היעדר תמיכה משפחתית או חברתית, התפתחות מוקדמת של דיכאון בעקבות הטראומה, ובחלק מסוים מהמקרים קיימת אף השפעה תורשתית (גנטית). מעניין לציין כי קיים גם אפקט מגדרי, כך אף על פי שנשים אינן בהכרח נחשפות ליותר אירועים טראומטיים מגברים, הן נוטות יותר לפתח PTSD.

האבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית מושתתת על הערכה פסיכולוגית והסימפטומים הנלווים. האבחון עצמו עשוי להיות מורכב בשל הקושי של הסובלים מההפרעה לדבר ולשתף במה שחוו ועדיין חווים.

הקריטריונים לאבחנה של הפרעת דחק פוסט טראומטית כוללים:

• חשיפה לאירוע מסכן חיים.

• פלאשבקים, זיכרונות, וסיוטים שעולים בזמן חשיפה לנסיבות דומות או קשורות לגורם הסטרס, ומחזירים את הסובלים מההפרעה לאירוע באופן מוחשי.

• התחמקות וניסיונות להימנע ממצבים שמזכירים את האירוע שגרם לתופעה, לראשונה לאחר שהאירוע קרה (ההתנהגות שלא הייתה לפני האירוע הטראומטי).

וחייבים לכלול לפחות אחד מהבאים:

• חוסר יכולת להיזכר בגורמים הקשורים לחשיפה לגורם הדחק, בכלל או בצורה חלקית.

• ערנות וחוסר יציבות נפשית מוגברת, המתבטאת בקשיים להירדם ולישון, התפרצויות זעם, קשיים בריכוז, דריכות מוגזמת, תגובות בהלה מופרזות. כאשר התנהגויות אלו לא היו לפני האירוע.

הפרעה פוסט טראומטית יכולה לשבש את השגרה של הסובלים ממנה, החל מהעבודה ומערכות יחסים, וכלה בפעילויות יומיות. 

ההפרעה מעלה את הסיכון להתפתחות של דיכאון, הדחה לשימוש בסמים, התמכרות לאלכוהול, הפרעות אכילה ואף מחשבות וניסיונות אובדניים. בנוסף, מחקרים מצביעים על קשר מסוים בין הפרעת דחק פוסט טראומטית שהתפתחה אצל חיילים לאחר שהשתתפו במלחמה, לבין מחלות לב וכלי דם, כאב כרוני, מחלות חיסוניות עצמיות (אוטואימוניות), מחלות של בלוטת התריס ומחלות הקשורות לעצמות ולשרירי השלד.

כאמור, מרבית הנפגעים מחלימים במהלך הזמן. יחד עם זאת, גרעין מסוים ממשיך ללקות בהפרעה מתמשכת. PTSD בצורתה הכרונית היא מחלה הכרוכה במצוקה ובנכות נפשית לא מבוטלת. מעבר לכך שהתסמינים כרוכים בסבל רב לנפגע, הם עלולים לפגום במרקם המשפחתי - בתפקוד הזוגי וההורי. נוסף על כך, הנפגע מוצא עצמו לא פעם מבודד מבחינה חברתית ומחוץ למעגל התעסוקה.

בהתאם לכך, רצוי שהטיפול יהיה משולב, כדי לתת מענה להיבטים השונים של ההפרעה. תרופות נוגדות דיכאון וחרדה עשויות להקל את הסבל הנובע מהתסמינים הדיכאוניים, החרדתיים והפוסט-טראומטיים. כמו כן, טיפול פסיכותרפי דינמי, קוגניטיבי/התנהגותי, או טיפול אחר, עשויים לסייע בהתמודדות עם ההתנסות הטראומטית והמשמעויות הסובייקטיביות שלה, עם השבר הטראומטי ברצף החיים, עם ההשלכות שיש לכך על התפיסה העצמית, על היחסים הבין-אישיים ועל התפקוד במעגלי החיים השונים. לעיתים, יש צורך בהתערבות מערכתית שכוללת גם התערבות משפחתית או זוגית ושיקום תעסוקתי.

התפתחות של הפרעה פוסט טראומטית ניתן למנוע על ידי מתן תמיכה לאנשים שנחשפו לאסונות ואירועים קיצוניים, על ידי הסביבה או איש מקצוע. קבלת עזרה בסמוך להתרחשות האירוע, עשויה למנוע את ההתדרדרות ולעזור בתגובה התקינה לאירוע הקיצוני. 

בארץ, ניתן לקבל סיוע בקו הפתוח של נט"ל (נפגעי טראומה מטרור וממלחמה), המציע סיוע נפשי לילדים ולמבוגרים בשפות שונות. קו הסיוע של נט"ל פעיל בימים א'-ה' בין שמונה בבוקר לעשר בערב, ובימי שישי בין שמונה לשתיים בצהריים במספר 1-800-363-363.