דחיית אברים מושתלים

דחייה של איברים מושתלים (Transplant rejection) או (Graft-versus-host disease (GVHD הוא אחד הסיבוכים הקשים ביותר, אשר מופיעים לאחר ביצוע השתלה של איבר, תאי גזע או מח עצם. מדובר בתגובה חיסונית חריפה ביותר בה מערכת החיסון תוקפת את האיבר או הרקמה המושתלת. במקרים מסוג זה מערכת החיסון מזהה את האיבר המושתל כגוף זר ומייצר נוגדנים כנגדו הפוגעים באיכות ובהצלחת האיבר המושתל.
תפקידה של מערכת החיסון שלנו (immune system) הוא להגן עלינו מפני חומרים מזיקים, כגון מיקרואורגניזמים, רעלנים, תאים סרטניים וכל גוף זר החודר לגופינו. כל החומרים הללו הם בעלי חלבונים מיוחדים היושבים על פני שטח הפנים שלהם ונקראים אנטיגנים. במידה ומערכת החיסון מזהה אנטיגנים, אשר לא מזוהים עם תאי הגוף, היא מפרישה כמויות גדולות של נוגדנים כנגדם ומעוררת תגובה חיסונית חריפה.   
במקרים של דחייה של איברים מושתלים הבעיה חריפה פי כמה, על מנת להבין טוב יותר את מקור הבעיה חשוב להבין מהו הליך ההשתלה וכיצד הוא מתבצע:
השתלה היא טיפול רפואי חדיש של החלפת איברים או רקמות, באיברים, בחלקי איברים, או ברקמות בריאים. ההעברה של השתל יכולה להיות מחלק אחד של הגוף לחלק אחר, או מתורם לאדם אחר, או מבעל חיים לבן אדם. ההשתלות המבוצעות כיום הן של: כליה, כבד, לבלב, מעיים, לב, ריאות, לשד עצם, תאי לבלב, עור, קרנית ועצמות. השתלת איבר היא פעולה מורכבת וקשה, אולם מהווה פתרון טיפולי מיטבי למחלה שבה איבר מסוים איבד את כושר התפקוד שלו. הטיפול באמצעות השתלה מאריך את חיי החולה ומשפר את איכות החיים שלו.
מנגנוני ההגנה של גוף האדם נגד גורמים מזהמים ומסוכנים מזהים את השתל הזר כפולש, ובתוך זמן קצר מפעילים נגדו תגובה חיסונית של דחייה. יצירת החסינות הנרכשת נגד איבר מושתל קשורה למערכת תיאום הרקמות המורכבת מלמעלה מארבע מאות חלבונים שונים המיוצגים בעיקר בליקוציטים.
איבר בעל התאמה מלאה למערכת תיאום הרקמות של המקבל, כמו אצל בתאומים זהים, נקלט בהצלחה. במציאות, היות שהמערכת רב-גונית מאוד, סיכויי ההתאמה שבין התורם למקבל קטנים למדי. חוסר ההתאמה גורם להפעלת מנגנון הדחייה וכתוצאה מכך לאובדן השתל.
הדרך להתגבר על דחייה של איברים מושתלים היא על ידי טיפול מתמיד בתרופות המדכאות את המערכת החיסונית. תרופות נוגדות דחייה אלה מונעות את דחיית האיבר ומבטיחות שיעור הישרדות גבוה למדי ולטווח ארוך, של השתל.
דחייה חדה ביותר של איברים מושתלים מתרחשת מייד לאחר הניתוח, כאשר קיימים אצל המקבל נוגדנים מלידה נגד סוג הדם של התורם או נרכשים נגד רקמות האיבר. ניתן למנוע דחייה חדה ביותר על ידי ביצוע הצלבה מקדימה בין לימפוציטים של התורם ונסיוב של המועמד להשתלה. דחייה חדה מתרחשת לרוב בחודשים הראשונים שלאחר ההשתלה. היא מתבטאת בירידה בתפקוד השתל, ובסימנים דלקתיים בלתי ספציפיים שכונו בעבר "מחלת הדחייה" כביטוי לעוצמת השפעות אלו שהופיעו אז. לטווח הארוך, הישנות של המחלה הראשונית או ירידה בזרימת הדם בשתל עקב חסימת כלי דם קטנים, ו/או דחייה כרונית, הן הגורמים העיקריים לאובדן השתלים.
ניתוח ההשתלה מתאפיין בפעולות הנדרשות לצמצום תקופת האיסכמיה (מחסור בחמצן) המצטברת מרגע ניתוק השתל מזרימת דם בעת הניתוח, העברת השתל למרכז שבו נמצא החולה המתאים ביותר לקבלו ועד למועד ההתחברות של כלי דם של השתל למחזור הדם.
שימור האיבר בקירור מבוקר והזלפת נוזלים שפותחו במטרה להפחית התפתחות של בצקת תאית ויצירת רדיקלים חופשיים, מקטין את הנזק הנגרם לאיבר עקב אי-זרימה זמנית של דם. מאז השתפרו והלכו שיטת הניתוח, קיצור זמן השימור והטיפולים לדיכוי הדחייה, ולמרות שבדרך כלל אין התאמה מלאה במערכת תיאום הרקמות, שיעור ההצלחה של ההשתלות בכלל ושל השתלת כליות בפרט הגיע לממדים גבוהים עד שטיפול זה נחשב לשגרתי מבחינה רפואית.