אנורקסיה

מה זה אנורקסיה

אנורקסיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בירידה דרסטית במשקל הגוף, המלווה בפחד עצום מאכילה והשמנה, למרות שהמצב הגופני של האדם רחוק מלהיות כזה. משמעות השם אנורקסיה הנה "חוסר תיאבון" אך בד"כ הסובלים מאנורקסיה אינם נעדרי תשוקה למזון. ההפך הוא הנכון, בקרב הסובלים מאנורקסיה חלק גדול מתשומת הלב, המחשבה וההתנהגות היומיומית יתמקדו באוכל, בדרכים להפחתת כמות המזון הנצרכת ובבדיקת מצב הגוף ומשקלו. נטייתם של הסובלים מאנורקסיה היא להסתיר ולהכחיש את המצב, להתנגד לטיפול, ולשמור את רוב הפעולות שקשורות לאוכל ולירידה במשקל בסתר, הרחק מעיני אחרים (הדבר יתבטא למשל בסירוב לאכול בנוכחות אנשים). כמו כן, מתקיימות לעיתים אף "התנהגויות מפצות" כהקאה, שימוש בחומרים משלשלים, משתנים וחוקנים, או פעילות גופנית מוגזמת.

שכיחות ההפרעה

ההפרעה פורצת ע"פ רוב בין גילאים 10 ל 30. מעל גיל 13 השכיחות עולה, כשהשיא הינו בגילאי 18-17. אנורקסיה נחשבת ל"הפרעה נשית", משום שהשכיחות בקרב נשים, נערות וילדות גדולה פי 10 ויותר מאשר בקרב זכרים. כיום, מניחים שבין 0.5%-1% מכלל הנערות והמתבגרות לוקות באנורקסיה נרווזה, וכ5% מציגות חלק מתסמינים, אך לא מקבלות את האבחנה המלאה של המחלה. בקרב דוגמניות ורקדניות בלט שכיחות האנורקסיה גבוהה במיוחד. האבחנה נפוצה יותר במדינות מפותחות ומתועשות, ובקרב השכבות החברתיות- כלכליות הגבוהות יותר. מחקרים מגלים שמהגרות למדינות מפותחות ו"מערביות" נוטות לפתח את ההפרעה יותר מאשר בנות גילן בארץ מוצאן. בקרב נערים ההפרעה נוטה להופיע בגילאים צעירים יותר, בגיל ההתבגרות המוקדם.

תופעות לוואי ותחלואה נלווית

אנורקסיה מלווה בד"כ בהפרעות פיסיות ונפשיות משמעותיות: הלוקים בהפרעה נוטים לסבול מהצרת טווח החשיבה, שינויים חדים במצב הרוח (לעיתים עד כדי אפיונים החופפים להפרעת דיכאון קליני, הפרעות שינה, התנהגות אובססיבית- קומפולסיבית, פרפקציוניזם ונוקשות. בתחום הפיסי מלווה האנורקסיה בהפסקת המחזור אצל נשים, פגיעה בהתפתחותם הסדירה של בני נוער, בעיות במערכות העיכול והרבייה ועוד. במקרים קשים עשויה ההרעבה העצמית וההפרעות הגופניות הנלוות לה להסתיים במוות.

אבחנה על-פי ה- DSM

אבחנת אנורקסיה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• סירוב לשמור על או לעבור את משקל הגוף המינימאלי הנחשב תקין, בהתאם לגיל ולגובה האדם. כאשר, משקלו של האדם הינו פחות מ 85% ממשקלו המצופה, בעקבות אובדן משקל או כשל בהגעה למשקל תקין.
• פחד עצום מעליה במשקל ומהשמנה, למרות מצב נתון של תת-משקל.
• הפרעה בתפיסת משקל או צורת הגוף, ומצבו. לתפיסה זו השפעה מוגזמת על ההערכה העצמית, או על התכחשות למשמעות תת-המשקל העכשווי.
• בקרב נשים או נערות שכבר קיבלו ווסת תופיע אמנוריאה- העדרם של לפחות שלושה מחזורי ווסת רצופים.

סוגים של אנורקסיה

• אנורקסיה מהסוג המגביל (Restricting Type) - תת סוג זה מאופיין בעיקר בהרעבה עצמית ללא אפיזודות של זלילה והקאה (אכילת בינג'), וללא התנהגויות של טיהור עצמי (הקאה מכוונת, שימוש במשלשלים, משתנים או חוקן).
• אנורקסיה מסוג מטהר (Binge Eating/ Purging Type) - תת סוג המאופיין בהתנהגויות חוזרות ונשנות של אכילת בינג' (התקף זלילה), או פעולות של טיהור עצמי.

גורמים להפרעה

גישות שונות ניסו להסביר את הופעת האנורקסיה, כאשר כיום מאמינים מרבית אנשי המקצוע כי שילוב בין גורמים פסיכו- סוציאליים, פסיכולוגיים וביולוגים מביא להיווצרותה.

• גורמים חברתיים-תרבותיים: השוואה בין תמונותיהן של דוגמניות ושחקניות עכשוויות (כגון ג'וליה רוברטס וקמרון דיאז) לבין תמונותיהן של דוגמניות עבר מפורסמות (כגון מרלין מונרו) מדגימה באופן ברור את השינוי העצום שחל באופן בו נתפסת 'האישה האידיאלית': מרבית הדוגמניות העכשוויות והפופולאריות רזות באופן קיצוני, בעוד שבעבר נתפס מבנה גוף מלא כסקסי ומושך.
בהתאם, מאמינים אנשי מקצוע כי עיסוק היתר של החברה המערבית באידיאל הרזון מעודד עליה בשיעור האנורקסיה.

• גורמים פסיכולוגיים: יש הטוענים כי אנורקסיה עשויה להתפתח כניסיון לפתח אישיות עצמאית, להתמודד עם אתגרים חברתיים חדשים, ועם דחפי מין ותוקפנות שעולים, במיוחד בגיל ההתבגרות. אחרים רואים ברזון ובעצירת ההתפתחות ניסיון לדחות ולהכחיש מיניות, ויש הרואים את האנורקסיה כניסיון להפגין שליטה ולהשיג אוטונומיה, המכסה על עצמיות מעורפלת ולא מפותחת. במיוחד מתקשרת ההפרעה להתמודדות עם אם דומיננטית הנחווית כפולשנית, ועם הקושי בהשגת נפרדות מדמות האם. הרעבה עצמית במקרה זה היא ניסיון להכריז בעלות על הגוף, להכניע ולהרוס את הדימוי הפנימי של האם הפולשנית, ולדחות את הנשיות עצמה. דינאמיקה נפשית נוספת שעשויה להיות בבסיס ההפרעה קשורה ברצון להישאר קטנה, חלשה וזקוקה להגנה, ולמנוע נפרדות מהאם האוהבת או מהמשפחה המגוננת.

• גורמים משפחתיים נוספים מתייחסים ל 3 מאפיינים משפחתיים: הגנת יתר וחדירות יתר לחיי הפרט במשפחה (חוסר בהגדרה ברורה של גבולות), עירוב יתר של הילד או הילדה בקונפליקט הורי, ובשל אלה פיתוח האנורקסיה כאמצעי לשליטה במשפחה.

• גורמים ביולוגיים: לא קיימות עדויות חד משמעיות לקיומם של גורמים תורשתיים בהיווצרות ההפרעה. ממצאים ביולוגיים כגון קשיים במנגנון ויסות האכילה (הנמצא באזור במוח הנקרא היפותלמוס) עשויים לשקף את הנזק הנגרם מההרעבה, ולאו דווקא גורם להפרעה. באופן דומה, נמצא כי חומרים אופיאטים המיוצרים בגוף מגבירים את הנטייה להתכחש לתחושת הרעב, אך נראה כי הפרשתם המוגברת נובעת מהמחסור במזון. כלומר, עד כה נראה כי גורמים ביולוגיים אינם יוצרים את ההפרעה אך משפיעים על שימורה.

טיפול באנורקסיה

הטיפול באנורקסיה הינו ממושך ומורכב אך הטיפול עשוי להביא לשיפור משמעותי הן בתסמינים האנורקטיים והן בתחושות ובקשיים הנלווים להם כהערכה עצמית נמוכה, קשיי היפרדות מההורים וכד'. מטרת הטיפול הראשונית היא הפחתת הסיכון לחיי המטופל ושיפור במצבו הגופני. מטרה זו משפיעה באופן משמעותי על הבחירה במסגרת הטיפול.

• טיפול פסיכולוגי: הסובלים מאנורקסיה עשויים לגלות התנגדות רבה לטיפול פסיכולוגי דינאמי המכוון לעלייה במשקל. לכן, רכישת אמונו של המטופל והבנת נקודת המבט והצורך שלו ברזון משמעותיים במיוחד ועשויים לאפשר, בהמשך הטיפול, שינוי הרגלים ותפיסות בלתי יעילים והתמודדות עם החרדות ששינויים אלה מעלים. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי מתמקד באופן אקטיבי בשינוי התסמינים האנורקטיים ומאפשר למטופל לרכוש יכולות כבקרה על רגשות ומחשבות אוטומטיים שמעוררים בו האכילה וכן ויסות רגשות אלו, שיפור מיומנויות בין אישיות ועוד. אשפוז: במצבים של סכנת חיים וכאשר המטופלים ומשפחותיהם חשים שאינם יכולים להתמודד עם הפרעת האכילה במסגרת הביתית, עשוי אשפוז להוות מסגרת טיפולית מקיפה ויעילה במיוחד. באשפוז, אשר מתקיים בד"כ במסגרות ייחודיות להפרעות אכילה, מתאפשרת השגחה על מצבו הרפואי של המטופל והתאמת דיאטה והרגלי אכילה בריאים. כמו כן, ניתנים למטופל טיפולים פסיכולוגיים מתאימים והכנה לחיים בקהילה, בבוא הזמן. בנוסף לטיפולים פסיכולוגיים הניתנים במסגרת אשפוז או מחוץ לו, עשוי טיפול משפחתי להועיל להשתלבותו של המטופל במשפחה. זאת ע"י בחינה מעמיקה של דפוסי הלכידות של המשפחה, הקונפליקטים המשפחתיים ותלותם של בני המשפחה זה בזה.

• טיפול תרופתי נמצא כלא יעיל לטיפול בתסמינים האנורקטיים, אך עשוי לתרום להפחתת מצבי דיכאון וחרדה כאשר הם נלווים להפרעת האנורקסיה.