בוספירון

תשובה: תרומת כליה היא מעשה אצילי, הדורש חשיבה מעמיקה טרם ההחלטה. אדם יכול לחיות חיים ארוכים ובריאים עם כליה אחת, וזו הסיבה שניתן לבצע השתלת כליה מאדם חי ולא רק ממקור של אדם מת. כליה ממקור חי שורדת זמן רב יותר אצל המושתל מאשר כליה ממקור מת. לגבי הסיכונים בתרומת כליה, יש לחלק זאת לשניים: א. האדם התורם עובר ניתוח בו כורתים לו אחת מהכליות. הניתוח מבוצע בחתך באזור המותן, דרכו מוציאים את הכליה המיועדת להשתלה. כמו כל ניתוח, גם לניתוח זה סיכונים וסיבוכים אפשריים, כגון סיבוכי הרדמה, דימום, זיהום, כאבים וכדומה. הסיכונים מוסברים למנותח טרם הניתוח ושכיחותם נמוכה בדרך כלל. ב. האדם בעל הכליה הבודדת יכול כאמור לחיות ללא כל חולי, אולם העובדה כי קיימת כליה אחת בלבד הופכת אותו ליותר פגיע מבחינה כלייתית, הואיל וכעת אין את הכליה השניה המשמשת "רזרבה". כלומר כל המצבים המובילים לפגיעה כלייתית מסוכנים יותר. למשל: אבנים בכליה, סוכרת, יתר לחץ דם, תרופות הפוגעות בתפקוד הכלייתי, זיהומים בכליה, אצירת שתן וכיוב'. מצבים אלה יכולים לגרום לאי ספיקת כליות בקצב מהיר יותר ובגיל צעיר יותר לאדם בעל כליה בודדת. מאידך, מעקב רפואי צמוד ובדיקות תקופתיות יכולים למנוע התדרדרות בתפקוד הכלייתי, גם אצל אדם שתרם כליה. בניגוד לאדם שעבר השתלת כליה, אשר חייב ליטול תרופות המונעות את דחיית הכליה למשך כל חייו, האדם התורם אינו צריך ליטול כל תרופה.

תשובה: הסיבה לשיתוק חד-צדדי של מיתרי הקול היא בדרך כלל פגיעה בעצב הגרוני החוזר (recurrent laryngeal nerve) המעצבב את מיתרי הקול. הגורמים האפשריים לפגיעה בעצב זה הם רבים וכוללים פגיעה בעצב במהלך ניתוחים באזור הצוואר, גידולים שונים, חבלה יבשה בחזה ובצוואר. כאשר לא מוצאים סיבה ברורה לפגיעה, היא מקוטלגת כפגיעה על רקע אידיופתי, ובדרך כלל הסיבה לה היא זיהום נגיפי של דרכי הנשימה. אם אין ברקע של אימך ניתוחים שנעשו לאחרונה, אז יש לשלול גידולים באזור הצוואר. סיפרת שאמך עברה בירור שכלל בדיקת CT, ושלא נמצאו ממצאים חמורים כלשהם. השאלה הנשאלת היא אם היתה לה איזושהי הצטננות או מחלה נגיפית בזמן האחרון. חלק מהמקרים של שיתוק חד-צדדי של מיתרי הקול עוברים לבד, ללא שום טיפול. לא הוכח שמנוחה או תרגילי קול עוזרים לריפוי. כמו כן לא הוכח שטיפול תרופתי כלשהו עוזר לריפוי, אם כי ישנם רופאים אשר נותנים טיפול קצר בסטרואידים כאשר רוצים להפחית את הדלקת אשר גורמת לעצב להפסיק לעבוד. כדי לבסס את האבחנה ולהחליט על דרך הטיפול, ניתן גם לעשות בדיקת אלקטרומיגרפיה אשר בודקת את הפעילות החשמלית של השרירים של תיבת הקול. ישנו גם טיפול ניתוחי, אך רופאי אף-אוזן-גרון ממליצים בדרך כלל לחכות בין שישה חודשים לשנה כדי לאפשר למיתר הקול להתרפא בעצמו. אני מציע שתפנו לרופא המטפל ותדונו איתו על אפשרויות הטיפול השונות כדי להתאים את הטיפול הטוב ביותר לאמך. החלמה מהירה, ד"ר יצחק פרברוב - אינפומד

תשובה: התסמינים שאותם את מתארת יכולים להתאים הן לדלקת בדרכי השתן והן לדלקת באיבר המין, שהכי שכיח שהיא על רקע פטרייה בנרתיק. לגבי הטיפול בפטרייה, לא קיבלת את הטיפול המלא, שכולל גם קפסולה חד-פעמית של פלוקונזול. לא ציינת אם היו הפרשות כלשהן, אשר יכולות לחזק את האבחנה של פטרייה. לגבי דלקת בדרכי השתן, לא ציינת אם את סובלת מתחושת דחיפות במתן שתן. אמליץ לך להמתין לתשובת התרבית. אם היא חיובית, יש לטפל בה באנטיביוטיקה לפי רגישות החיידק. אם תרבית השתן תהיה עקרה, ללא צמיחה, והתסמינים ימשכו, חזרי לגינקולוג מטפל על מנת להיבדק יותר ביסודיות ולקבל טיפול מלא. לגבי יחסי מין, כל עוד את סובלת מתסמינים של גרד, צריבה, ריח רע או הפרשות, מומלץ להימנע מיחסי מין. רפואה שלמה, ד"ר קרן גלרון - אינפומד

תשובה: טיפול ביוד רדיואקטיבי הוא הטיפול הנפוץ יותר לפעילות יתר של בלוטת התריס בארה"ב. היוד הרדיואקטיבי ניתן בקפסולה או בתמיסה, והוא גורם להרס של רקמת התירואיד תוך 6 עד 18 שבועות. הטיפול בטוח וגורם לתופעות לוואי מעטות בלבד, ביניהן דלקת של בלוטת התריס המופיעה בפחות מ- 1% מן המקרים, וגורם לכאב באיזור הבלוטה במשך 2-3 שבועות. לאחר הטיפול ביוד יש להימנע במשך שבוע ממגע קרוב עם בני הבית, משימוש בחפצים ובכלי אוכל משותפים. יש להימנע ממגע מיני וממגע קרוב עם ילדים ונשים בהריון. הריון הוא הוראת נגד לטיפול ביוד רדיואקטיבי. הסיבה לכך היא כי בלוטת התירואיד בעובר קיימת כבר בשבועות 10-12, והטיפול יגרום לרקמה זו לנזק בלתי הפיך. אם מתכננים הריון, יש להמתין 4-6 חודשים לאחר הטיפול. מומים מולדים אינם שכיחים יותר לאחר טיפול ביוד רדיואקטיבי.